בסעיף י"ד בהגה"ה מוסיף ה'חפץ חיים', כי "אפשר דהוא הדין אם כוונתו בסיפורו הוא כדי להפיג את דאגתו מליבו, הוי כמכוון לתועלת על להבא". בביאורים ומוספים מביאים כי כן נקט הגר"נ קרליץ. ומה שכתב הח"ח בלשון "אפשר", יש שכתב שכך דרכו לפעמים בדבר מחודש ללא מקור, לכתוב בלשון "אפשר". אכן הגר"ש הומינר בספרו עיקרי דינים השמיט דבר זה, וכתב שטעמו מפני שהח"ח כתב זאת כמסתפק, ועוד, שיכול לבא מזה מכשולים גדולים, שתמיד יאמר המספר שיש לו צער ומוכרח לספר, ועל האדם ליישב דעתו ולהימנע מלספר.
ולגבי השמיעה ממי שמספר להפיג דאגתו, כתב הספר חסידים (סי' סד) שמצווה לשומעו, ואם אפשר, יתקן ויחבבו אצל חברו. והוסיף שאם הנפגע מספר זאת גם לאחרים כי הוא מתכוין להוציא עליו שם רע אין לשמוע לו אלא לגעור בו [שכן להפיג דאגתו בד"כ די בסיפור לאדם אחד]. וראה בספר חסידים (שם) שמשמע שמותר לספר אף כשמועיל רק לשכך כעסו או צערו. ובח"ח כאן יש שביאר (נתיבות חיים), שדווקא אם חבירו חטא נגדו ולבו כבד וקשה לו להחזיק הצער בלב, נחשב הדבר לתועלת, מחמת שמועיל לעתיד להסיר הדאגה, וכעין זה כתב הגרש"ד מונק (מרפא לשון ח"א עמ' לב).
ולענין 'טיפול קבוצתי' ו'הנחיית הורים' [שמספר בקבוצה על הבעיות שלו עם בנו או בן זוגו, או עם אחרים שקשורים אליו בעבודה וכדומה], דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני שמירת הלשון עמ' שסט) שאף שמותר לאדם להתייעץ לגבי דבר שמעיק לו עם אחרים [כשמתקיימים התנאים שבס"ב], אך מכיון שרק מנחה הקבוצה מסייע לו, והאחרים אינם מבינים בזה ולא היה הולך אליהם להתייעץ, אסור לספר את הגנאי בפניהם.
ולספר לבחורה שבורה מחמת שחתנה ביטל את השידוך, את חסרונותיו של הבחור כדי להרגיע אותה מצערה, דעת הגרי"ש אלישיב (יבקשו מפיהו שידוכין ונישואין ח"א עמ' שנט-שס) שאסור משום לשון הרע, ורק יאמר שהחתן לא היה מתאים לה.