אמירת פסוקים מתוך סידור
יש לעיין, האם כשאומרים פסוקי 'ויכולו' בליל שבת לאחר התפילה צריך להקפיד לומר מתוך סידור, והאם בשעת הקידוש יש יותר חיוב לקרוא מתוך סידור או מזמירות.
והנה, בגמרא תמורה (יד:) מבואר, שדברים שבכתב אסור לאומרם בעל־פה כיון שנמסרו לנו בתורה שבכתב. ודנו התוספות והראשונים כיצד אומרים מזמורים ושירת הים וקריאת שמע וקרבנות בעל־פה, ונאמרו בזה כמה שיטות ונבאר היוצא מהן להלכה בעזהשי"ת.
התוספות בתמורה תירצו, שהאיסור לומר בעל־פה הוא כאשר מוציא את הרבים ידי חובה, אבל לומר ביחידות מותר. וכן כתב הטור (סי' מט) בשם אביו הרא"ש, והוסיף שלכן נוהגים באשכנז כשהחזן מוציא את הציבור ידי ברכות קריאת שמע, כשמגיע לפסוק "מי כמוך וגו'" ו"ה' ימלוך לעולם ועד" החזן שותק והציבור אומר כל אחד ואחד בעצמו. וכן דעת ה'כלבו' בשם רבנו פרץ.
ועוד כתב הטור בשם דודו רבנו חיים ז"ל, שדבר הרגיל ושגור בפי כולם אין איסור לאומרו בעל־פה. וכן כתב המרדכי בגיטין בשם רבנו תם, וביאר בזה הלכה בכתיבת סת"ם שצריך לומר בפיו מתוך ספר ואחר־כך לכתוב. ותפילין ומזוזות כיון ששגורים בפי כל מבואר במנחות (לב:) שנכתבות שלא מתוך הכתב, הרי שמותר לאומרם בעל־פה בשעת כתיבה, וכן נפסק בשו"ע (סי' לב סעיף כט).
ברבנו יונה בברכות (ה.) כתב בשם רבי שלמה מן ההר, שדבר אשר יש חובה לאומרו, כמו קריאת שמע, ניתן לאומרו בעל־פה; וכיון שניתן לאומרו בעל־פה לחובה מותר לאמרו גם כשאינו קורא ק"ש לשם חובה. וכתב שזה הטעם שמותר לומר פרשת הקרבנות בעל־פה בכל יום מפני שהיא חובה כמבואר בתענית (כו:) שבזמן שאין בית המקדש קיים אומרים פרשת הקרבנות ועל־ידי זה נחשב לפני הקב"ה כאילו בנו בית המקדש והקריבו עליו קרבן, עיין שם עוד.
וה'כלבו' כתב, שהתירו לומר פסוקי ברכת כהנים וקרבנות בעל־פה משום "עת לעשות לה'", שאי אפשר לכל אחד להביא ספר לקרות בו בכל בוקר. וה'אבודרהם' כתב בשם הירושלמי, שעיקר האיסור לומר בעל־פה זה כשקורא בתורה, שלא יאמרו שהספר־תורה חסר, וזה הטעם שהתירו לומר קרבנות בעל־פה.
ודנו הפוסקים אם מותר לומר קריאת התורה יחד עם הבעל־קורא כשאינו מסתכל בחומש כדי לקיים אמירת שניים מקרא. ועוד נשאלה שאלה, האם מותר לומר שניים מקרא תוך־כדי הליכה כששומע את הפרשה בפלאפון ע"י 'קול הלשון'.
והנה, הרדב"ז (סי' אלף ר"ה) נשאל אם מותר לומר את הפרשה יחד עם הבעל־קורא, וכתב שהוא נמנע מזה משום איסור אמירת פסוקים בעל־פה, אבל אינו מוחה באחרים העושים כן כיון שלירושלמי האיסור הוא רק כשקורא בתורה, וכן יש טעם שדווקא בקריאה של חובה וקריאה זו אינה של חובה כיון שכבר אמר שניים מקרא ואחד תרגום בביתו; ומכל מקום הוא נמנע מזה כיון שבתלמוד בבלי לא נאמרו חילוקים אלה. ומכלל דבריו משמע, שכשאומר לשם חובת שניים מקרא זה יותר חמור ואסור.
וה'משנה ברורה' (סי' מט סק"ב) כתב, שאין למחות במי שאומר את הפרשה בעל־פה עם הבעל־קורא כיון שעיקר האיסור כשמוציא את הרבים ידי חובה. וכן הוכיח הגר"א מגמרא תענית (כח.) לגבי קריאת מעמדות במנחה שהיו קוראים בעל־פה, ואמר רבי יוסי שאי אפשר שיחיד יקרא בעל־פה בציבור אלא כולם קוראים בעל־פה בקריאת שמע – הרי מפורש כתירוץ התוספות בתמורה, שמותר לומר ביחידות בעל־פה אך לא להוציא רבים ידי חובה.
ולפי טעם זה כתב הב"ח, שגם דברים השגורים בפי כל אם הכוונה להוציא אחרים ידי חובה אסור לאומרם בעל־פה. וכן פסק ה'משנה ברורה' בסק"ז בשם ה'מגן אברהם' והגר"א. ולפי זה, נכון להקפיד בשעת קידוש, כשאומר פסוקי 'ויכולו' לומר מתוך זמירות ולא לאומרם בעל־פה.