הרב בנימין בירנצוייג שליט"א
האם יש שוני בין כביש מספר '443' לכביש מספר '1' לעניין חיוב תפילת הדרך?
ביסוד חיוב תפילת הדרך, נפסק בשו"ע (סימן תקי סעיף ז), שאין לאומרה אלא כשיצא לדרך לפחות מרחק פרסה מהעיר. וכתב המשנה ברורה (ס"ק ל), שהטעם הוא כיוון שפחות מרחק פרסה מן העיר מן הסתם אינו מקום סכנה, והוסיף המשנה ברורה, שאם מוחזקת הדרך למקום סכנה, אף בפחות ממרחק פרסה יש לברך תפילת הדרך.
נפק"מ מעשית יוצאת לכאורה מדין זה לגבי הנסיעה לעיר ירושלים, כאשר ישנן היום שתי אפשריות מרכזיות: אחת דרך כביש מספר 1 והשנייה דרך כביש מספר 443. והנה לעניין חיוב תפילת הדרך בנסיעה בכביש מספר 1, מירושלים לתל אביב ושאר ערי המרכז, כבר כתב מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל (הליכות שלמה פכ"א ס"ג), שאין לברך תפילת הדרך, ומשום שצריך להיות מרחק של שתי פרסאות בלי מקום יישוב, וסיבה נוספת, כיוון שלאורך כל הדרך בדרך כלל ישנם כלי רכב, והם נחשבים כשיירה אחת, ונמצא שעדיין לא יצאו כל בני השיירה מהעיר. וב'אורחות הלכה' שם (הערה 11) הוסיפו בשמו שאמר לו מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, שגם מרן הרב מבריסק זצוק"ל נהג שלא לברך בנסיעה זו [אלא היה כוללה בברכת 'שומע תפלה' שבעמידה], אולם מרן הגראמ"מ שך עצמו נהג לברך ולהסמיכה לברכת 'אשר יצר'.
חידוש דין הוסיף מרן הגרש"ז אוירעבך (שם), בדין זה של כביש שיש לכל אורכו בתים או יישובים, שלא נחשב כמקום סכנה, שאם יש שם רק יישובים ערביים, כיוון שהם אויבים (בזמן שיש סכנה), יש להחשיב את הכביש כלא מיושב.
לפי זה יש לדון למעשה, האם יהיה חילוק בין כביש מספר 1 שיש לכל אורכו יישובים יהודיים, ולכך ייחשב כבתוך העיר ולא יצטרכו לברך תפילת הדרך לשיטתו, לבין כביש מספר 443, שאף שיש לכל אורכו יישובים, אבל יישובים ערביים אינם נחשבים כיישובים לעניין חיוב תפילת הדרך, ויצטרכו לברך תפילת הדרך.
אכן, יש חולקים שאף בדרך שיש לכל אורכה יישובים יש לומר תפילת הדרך, כך היא שיטת מרן החזו"א ('אורחות רבנו' ח"א עמ' סב) וכן הורה מרן הגר"נ קרליץ שליט"א ('חוט שני' ריבית קובץ עניינים עמוד קמז), שגם בנסיעה מעיר לעיר שיש לכל אורך הדרך יישובים, יש לברך תפילת הדרך מחשש לתאונות דרכים, וכן הביא מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בשם מרן החזו"א זצוק"ל ('דעת נוטה' עמוד שצז, 'אעלה בתמר' עמוד כה, 'דולה ומשקה' עמוד עב). ולשיטות אלו, כל דרך אף שיש בה רק יישובים יהודיים לכל האורך, יש לברך תפילת הדרך [אכן מרן הגרש"ז אויערבך כתב (אישי ישראל פ"נ הערה כד) שאין לברך תפילת הדרך מחמת סכנת תאונות דרכים, אך מחמת סכנת יישובים ערביים יש לברך עי"ש].
דרך מפותלת באורך של יותר מפרסה, אך מחמת פיתוליה נמצאת עדיין בתוך מרחק פרסה מהעיר, האם חייב בתפילת הדרך?
ישנם כבישים בעיקר בהרי הצפון, שמחמת תלילות ההר הכבישים עשויים מעגלים סיבוביים, ומלבד הנוף המדהים המייחד אותם, יש גם נדון הלכתי ששייך רק כלפיהם ונביאו בקצרה:
ה'ביאור הלכה' (סימן קי סעיף ז ד"ה ואין לאומרה) הסתפק לגבי דרך של יותר מפרסה מהעיר שיצא ממנה, אבל הוא יודע שיש איזו עיר קרובה [פרסה] בצד דרך נסיעתו, האם אין לו לומר תפילת הדרך, כי לא נחשב בגלל זה כמקום סכנה, או שפטרו רק אם דרך נסיעתו היתה פחות מפרסה, אבל באופן זה שנוסע מרחק פרסה מהעיר, אלא יש בצד הדרך עוד עיר, לא פטרו?
ספק זה של ה'ביאור הלכה', לכאורה שייך בציור שהבאנו בתחילה, כשיש כביש מפותל מאד עם סיבובים רבים, ויוצא שהכביש עצמו הוא ארוך בנסיעה, אף יותר ממרחק פרסה מהעיר שממנו יצא, אולם במרחק אווירי, בגלל פיתולי הכביש, הנוסע נמצא במרחק של פחות מחצי פרסה מהעיר, ובשו"ת 'בצל החכמה' (ח"ה סימן סח) כתב שאופן זה הוא בכלל ספיקו של הביאור הלכה, היינו האם בעינן דווקא שיהיה מצב של סכנה [מרחק של פרסה ממש מעיר], או שעל כל דרך של יותר מפרסה ממקום יציאתו כבר תיקנו לומר תפלת הדרך, גם אם כעת אינו סכנה. לכן יאמר תפילת הדרך בלא ברכה. מאידך הביא שם שה'אשל אברהם' (בוטשאטש ס"ז) כתב שיכול לברך תפילת הדרך, כיוון שלמעשה נוסע דרך של פרסה מהעיר, ונראה שנקט פשוט כצד השני של הביה"ל.
האם הנסיעה על מסלול ההמראה היא הקובעת לחיוב תפילת הדרך במטוס, או ניתוקו מעל גבי הקרקע?
כתב המשנה ברורה (סימן קי ס"ק ל), שחיוב תפילת הדרך נתקן בין להולך ביבשה לבין הנוסע בים בספינה, וכן הנוסע ברכבת על מסילת הברזל.
כמו כן יש חיוב תפילת הדרך גם לנוסעים במטוס באוויר, ונחלקו הפוסקים מהיכן מתחיל חיוב זה, שהרי בנסיעה ביבשה, החיוב מתחיל רק ממרחק של פרסה מהעיר, שאז נחשב כבר כמקום סכנה, אבל במטוס יש לומר שעצם התרוממותו מעל גבי הקרקע לאוויר בשדה התעופה זה כבר סכנה.
ואכן דעת מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל ('אמת ליעקב' הערה 139) שחיוב תפילת הדרך במטוס מתחיל כבר כשמאיץ המטוס על מסלול ההמראה. אבל דעת מרן הגרש"ז אויערבך (משנ"ב ביצחק יקרא והליכות שלמה תפילה פכ"א ס"ד) שהחיוב הוא משעה שמתרומם המטוס לגובה כזה, שאם ייפול ממנו זה בגדר סכנה.
מה העצה לנופשים בבית מלון בשבת, לשלם בלי לעבור על איסור 'שכר שבת'?
אלו הנוהגים לנפוש בימי בין הזמנים בבתי הארחה ובתי מלון בשבת, לא מודעים תמיד שהתשלום עבור נופש זה, יש בו לפעמים בעיה הלכתית של 'שכר שבת'.
נפסק להלכה בשו"ע (סימן שו סעיף ד), שהשוכר את הפועל אין לתת לו שכר על שמירתו או פעולתו בשבת. ואם שוכרו לתקופה של שבוע ויותר שיש באמצעו שבת, יכול לתת לו שכר גם עבור פעולתו בשבת, אבל בתנאי שלא יאמר לו 'תן לי שכר של שבת' אלא 'שכר החודש' או 'השבוע', שבזה מבליע את שכר השבת בשאר ימי החודש או השבוע.
ומכך, שהשוכר חדר במלון או בית הארחה לשהייה בשבת, כאשר משלם שכר עבור השבת, הרי יש בזה 'שכר שבת' האסור [ראה משנ"ב ס"ק יט], ולכן נאמרו בזה כמה עצות:
באם שכר את המלון גם לאכילה, כתב בשו"ת 'אור לציון' (ח"ב פכ"ה תשובה א) שאין בזה משום שכר שבת, שהרי צריך לשלם על המזון שאוכל שם, ואגב זה מבליע גם את שכר הלינה והשהייה, וכן מבואר בשו"ת 'האלף לך שלמה' (או"ח סימן קכה).
ואם לא שכר את החדר אלא לשינה בלבד, ואין לו במה להבליע את שכר השהייה והשינה, כתב בשו"ת 'האלף לך שלמה' (שם) שכיוון שהנוהג הוא להגיע למלון לפני שבת, וכן להישאר קצת גם אחרי השבת, א"כ התשלום הוא לא רק עבור השינה בשבת, אלא מובלע בשכר השהייה לפני שבת ואחר השבת, ומותר הדבר, וכן כתב בשו"ת 'אור לציון' (שם) שלפי המנהג לגבות במלון מחצי יום עד חצי יום הבא, א"כ תמיד נחשב שהשכר מבלע עם יום חול [וראה עוד בשו"ת אור לצין שם, לעניין שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה, ובמשנ"ב ס"ק כא].
ואם תועיל הקדמת תשלום השכירות, לעניין זה שלא ייחשב כשכר שבת, ראה מה שכתבו בביאורים ומוספים מהדורת 'דרשו' סי' רמו ס"ק ג.
*נדונים הלכתיים אלו נכתבו על מנת לעורר לב הלומדים, להלכה יש לעיין במקורות. הובאו בביאורים ומוספים משנה ברורה מהדורת 'דרשו'
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב בנימין בירנצוייג שליט"א
כתבו ל: bdirshu@neto.net.il
1/97