מחיצות רשות היחיד
* לדעת רוב הפוסקים, שטח המוקף במחיצות משני צדדים מקבילים, ובצד שלישי יש בו לפחות 'לֶחִי' (ראה להלן) – נחשב מדאורייתא לרשות היחיד.
* רשות היחיד המוקפת במחיצות משלושה צדדים, ובצד הרביעי פתוחה לגמרי לרשות הרבים או ל'כרמלית', אסור מדרבנן לטלטל חפצים בתוכה לטווח של יותר מארבע אמות. אולם, כדי להתיר את הטלטול ברשות היחיד זו, אין צורך במחיצה של ממש, אלא, פעמים דַי במחיצה שרוחבה ארבעה טפחים, המכונָה 'פַּס', או בהעמדת שני 'לחָיַיִם' משני צידי הפירצה, ופעמים שיש לתקנהּ ב'צורת הפתח' (ראה להלן).
מדיני 'צורת הפתח'
* 'צורת הפתח' נחשבת כמחיצה. ומהי צורת הפתח? שני עמודים בגובה עשרה טפחים לפחות, זה לצד זה, שהם 'מזוזות' הפתח; וקרש, חוט, וכדומה, 'שוכב' על גביהם, שהוא ה'משקוף'. ואם המשקוף אינו נוגע במזוזות, אך בכל מקרה, המשקוף צריך להיות מונח מעל לראשי המזוזות, או מכוּון כנגדן במדוייק. אך אם הוא מונח שלא כנגדן, ולוּ בסטייה מועטת – אין זו צורת הפתח.
* שטח המשמש לדיור, כגון חֲצַר בַּיִת, המוקף בצורות הפתח בלבד – נחשב לרשות היחיד. אולם, לדעת ראשונים רבים, אם רוחבו יותר מעשר אמות – לא ניתן לגודרו בצורת הפתח. וראוי להחמיר.
מדיני ה'לֶחִי'
* 'מבוי' שהוא רשות היחיד, המוקף במחיצות משלושה צדדים ופתוח בצד הרביעי, ניתן להתיר טלטול חפצים בתוכו על ידי העמדת 'לֶחִי' במקום הפרוץ. לחי, הוא חֵפֶץ בגובה עשרה טפחים, אשר נקרא כן על שֵׁם השימוש הנפוץ בקֶרֶשׁ – שבשפה הארמית נקרא 'לוּחָא' – לשֵׁם התרת המבוי. ואין מידה לעוביו ולרוחבו, ובלבד שלא ינוע ברוח.
* בדומה ללחי, גם 'צורת הפתח', אם 'מזוזותיה' נעות ברוח, הריהי פסולה. ואם עד לגובה עשרה טפחים אינן נעות ברוח, ורק חלקן העליון נע ברוח – תלוי דין צורת הפתח במחלוקת הפוסקים.
* נחלקו הפוסקים בנוגע למיקומו של לחי: יש אומרים שניתן להעמידו אף במרכז הפירצה שבצד הרביעי; ובלבד שלא ייווצר מצב שבו חלקי הפירצה שמשני צידיו 'יבטלוהו'; ויש אומרים שבכל מקרה אין להעמידו אלא בתוך שלושה טפחים למחיצה הסמוכה אליו, ויש להחמיר כדעה זו.
* בהמשך לאמוּר: ב'צורת הפתח' – לדעת פוסקים רבים, אין צורך להעמידהּ בתוך שלושה טפחים למחיצה הסמוכה להּ, אף אם נחמיר כן בלחי; ויש חולקים, וראוי להחמיר כדעה זו.
* לדעת הרמ"א, ניתן לעשותו לחי אף בשכבת סיד עבה על גבי קיר המחיצה הסמוכה.
* 'לחי' העומד מאליו' – אם קבע ישראל גדול מבעוד יום במחשבתו שיְשַׁמֵּש כלחי, הריהו כשֵׁר. ואם אין לחי אחֵר במקום, הרי זה כאילו נקבע שישמש כלחי.
* 'לחי העומד מאליו', אשר רוחבו ארבע אמות או יותר, פסול, כיון ששיעור ארבע אמות הוא אורכו של 'מבוי'; ולכן לא ניכר כי לחי זה משמש כלחי, והריהו נחשב כמחיצת המבוי.
* חֵפץ העומד לאיבוד מחמת איסור אכילה או הנאה – 'כַּתּוֹתֵי מְכַתַּת שִׁיעוּרֵיהּ'. ואף על פי כן, ניתן לעשות לחי להתרת 'מבוי' מחפץ כזה, וכגון עצי אשֵׁרה האסורים בהנאה ועומדים לשריפה.