"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם…" (שמות ל"ה, ב')
בתו של רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל מספרת בספרה 'הכל לאדון הכל':
אבא ואמא יצאו למסעם לארץ ישראל בקיץ תרצ"ט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי… בהיותם בלב ים קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע ביום רביעי כמתוכנן, עגנה האוניה בנמל ביום שישי, שעה אחת לפני השקיעה.
שעות אחדות קודם לכן פרצה מלחמת העולם השניה, עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים פורקו על הרציף והנוסעים אחראיים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל. אבא ואמא היו מודאגים ביותר, איך יוכלו לטפל במטענם כשעליהם לעזוב מיד את הנמל כדי להגיע לבית מארחם, הרב אלפא, בעוד מועד לפני כניסת השבת.
אבא חיפש את המזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, ואמא לקחה רק את תיק היד. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של אבא. "מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן, לא בא בחשבון!". דמעות שטפו את לחייו של אבא. הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה, עליך לקחת זאת בחשבון".
"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת. ניקח את מטעננו עם צאת השבת", ביקש אבא. "זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה, חייב גם הרציף להיות פנוי".
"לא אכפת לי מחפצינו. רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב".
הקצין הסתכל באבא במבט מוזר. "כמה מזוודות יש לך?".
"שישה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתא".
"האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב ישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא ישאר זכר לחפציך! הערבים ישדדו הכל", אמר הקצין בהדגשה. "אין לי ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת". קולו של אבא עלה נואשות.
הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר: "החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם". הקצין השני הביט באבא בתדהמה כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם.
אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, ואמא, מחזיקה בתיקה, השיגו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת. במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא – "ה' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות 'ובכל מאודך' ולקדש את שמו".
לאמא היה קשה להשתתף בהתרוממות הרוח הזו במלואה. היא הייתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על ליבה ועל מוחה, אובדן כל רכושה בנוסף על כך, היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.
במוצאי שבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה ולאחר שאבא הבדיל, אמר לו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל, יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך". אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו, אך בכל זאת הצטרפו אליו. משקרבו לאיזור המואר הצטלצל קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?" אבא קרא: "מישהו מנוסעי האוניה שעגנה אתמול בשעות אחר הצהריים המאוחרות".
השומר האנגלי קרב אליהם: "מה שמך?"
"יעקב י. הרמן", ענה אבא.
"אכן הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שברגע שתשקע השמש תבוא. איחרת בכמה שעות. מפקדי הקצין איים עלי לכרות את ראשי אם יחסר משהו מחפציך, הואל נא לבדוק אם הכל בסדר וחתום על ניירות אלה. בבקשה, סלק הכל מכאן במהירות האפשרית, אני תשוש לגמרי…
(אור דניאל)
1/265