השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
מה הטעם שאפשר לזכות עירוב חצירות לאחרים אפילו שלא בידיעתם? • האם אפשר לזכות עירוב חצירות גם לאלו שעתידים לבוא לגור בחצר? • מהו השיעור של עירוב חצירות? • מה הדין כאשר בער"ש היה בעירוב שיעור הראוי ובמשך השבת נתמעט השיעור? • ומה הראיה שאפשר לזכות עירוב חצירות ע"י אשתו • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ד' סימן שס"ו סעיף ט' – סעיף י' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
עירובי חצירות הוא ע"י שגובים פת מכל בני החצר, ועי"ז כולם משתתפים יחד להיות רשות אחת, ויש אופן נוסף, והוא, ע"י שאחד מבני החצר מקנה פת משלו לכל בני החצר, ועי"ז כולם מתאחדים ומשתתפים יחד ונעשים לרשות אחת, ומוסיף המ"ב, שיכול לזכות להם אפילו שלא בידיעתם, שהרי זכין לאדם שלא בפניו, וצריך לזכות להם ע"י אדם אחד, שהרי אדם לא יכול לזכות את ממונו לאחרים, שהרי החפץ לא יוצא מרשותו, וצריך להגביה את העירוב טפח מן הקרקע, ואע"פ שקיי"ל שהגבהה צריכה ג' טפחים, לגבי עירובי חצירות הקילו, שמספיק טפח כדי לזכות לכל בני החצר, וצריך לזכות מעכשיו גם לכל מי שעתיד לבוא לחצר, ואם לא זיכה לאלו שעתידים לבוא, יצטרכו לערב שוב כשהם באים, וי"א שגם אם לא זיכה להם, לב ב"ד מתנה עליהם, ומבאר המ"ב, שמכיוון שדרכנו לערב עירובי חצירות עבור כל השנה, מסתמא הוא מתכוון לזכות את הפת גם לאותם שנתווספו במשך השנה.
קיי"ל לקמן בסי' שס"ח, שעירובי חצירות יש להם שיעור, או מזון ב' סעודות, או י"ח גרוגרות, וכאשר אדם זיכה את פיתו לכל בני החצר, ועשו עירוב שהיה בו שיעור מזון ב' סעודות, ובשעת כניסת שבת היה בו שיעור, גם אם אח"כ במשך השבת התמעט העירוב וכרגע אין בו שיעור, אין זה משנה, אלא מועיל לכל השבת וגם לשבתות שיבואו אח"כ, מכיוון שבהתחלה היה בו שיעור, אבל אם יבואו דיירים חדשים לאחר שהעירוב התמעט, כלפיהם לא היה בעירוב שיעור, ויצטרכו לעשות עבורם עירובי חצירות מחדש.
כשמזכה את העירוב ע"י אחר, לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים ואפילו אינם סמוכים על שלחנו, וכן לא יזכה ע"י עבדו ושפחתו הכנעניים, כיוון שאין להם יד, אבל מזכה ע"י בנו ובתו הגדולים ואפילו סמוכים על שלחנו, ומק' המ"ב, אע"פ שמציאתם לאביהם, מבאר המ"ב, שאין הטעם בזה משום שאין להם יד, אלא יש להם יד ויכולים לזכות עבור אחרים, ומה שמציאתם לאביהם, הוא בגלל שהם סמוכים על שלחנו, וחששו חז"ל, שאם הם יקחו את מציאתם לעצמם, תהיה איבה בין האבא לבין הבנים.
אומר המ"ב, שלזכות עירוב ע"י עבד קטן מועיל כיוון שזה מדרבנן, והקלו חז"ל שגם עבדו ושפחתו שאין להם יד והם קטנים, יכולים לזכות את העירוב, ומה שלא הקלו בזה לגבי בנו ובתו הקטנים, מבאר המ"ב, שאין להם בכלל יד כיוון שידם כידו ממש.
אפשר לזכות את העירוב ע"י אשתו ואע"פ שמעלה לה מזונות, והראיה היא, שהרי אם מישהו מזכה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה, היא זוכה, ואין לבעלה רשות בזה, רואים שיש לה יד לזכות, וממילא אפשר לזכות את הפת עבור כל בני החצר, ואע"פ שמעשה ידיה לבעלה תמורת המזונות אבל יש לה יד, והראיה כנ"ל, ואפילו אין לה בית בחצר, מועיל, ומבאר המ"ב, שלא תחשוב שמה שאפשר לזכות ע"י האשה זה כיוון שיש לה בית בחצר, ומיגו שהיא צריכה לערב מחמת הבית שלה, היא יכולה לערב עבור בית אחר, אבל אם אין לה בית בחצר, א"א לזכות על ידה, קמ"ל שלא, ואפשר לערב ע"י אשתו, אע"פ שאין לה בית בחצר.
י"א, שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו אם הם גדולים, ומבאר המ"ב, שהם סוברים שהעירוב שווה למציאה, וכל זמן שהמציאה לאבא או לבעל, א"א לזכות על ידם את העירוב, אבל מזכה ע"י בנו הקטן כיוון שאין מציאתו לאביו, ומבאר המ"ב, כיוון שלעניין מציאה יש לו יד לזכות לעצמו, לכן אפשר לזכות ע"י את העירוב, כלומר, גם לקולא, ולא רק לחומרא שבנו ובתו הסמוכים על שלחנו א"א לזכות על ידם.
לכתחילה טוב לחוש על דברי שניהם היכא שאפשר, ובדיעבד סומכים על דברי המקל בעירוב, וגדול שיש לו אשה, אע"פ שסמוך על שולחן אביו, מזכים על ידו, ומבאר המ"ב, מכיוון שיש לו אשה, הוא עושה על דעת עצמו ולא על דעת אביו, לכן אפשר לזכות על ידו.