מעשה היה לפני מספר שנים בעיר לייקווד שבארה"ב. קבוצת אברכים פרסמו מכתב בראש כל חוצות: הנה אף אנו שמענו מימי קדם, כי ביום הפורים 'כל הפושט יד' – לבקש ישועתו, 'נותנים לו' מן השמים כל אשר יבקש, והיינו מחשבים זאת כמליצה ואימרה נאה ותו לא מידי. והנה כמה מאתנו סבלו יסורים שונים, איש איש נגעו ומכאובו, לכן נאספנו יחדיו כמה ימים לפני פורים בצוותא חדא, וקיבלנו על עצמנו כאיש אחד בלב אחד לעשות אגודה אחת ביום הזה ולשפוך שיח ותחנונים לפני בורא כל עולמים שיוציאנו מאפילה לאור גדול. ומבעוד מועד הוכן סדר היום מדוקדק לעת שכיבה וקימה, ומתי יתפללו ויאמרו תהלים, וגם קבענו זמן לעסוק בתורה ולשאר מצוות היום…
וכולם כאחד העידו שבתוך זמן קצר ראו בעיניהם ניסים ונפלאות בעניניהם. והחכם ישמע ויעשה כמעשיהם, ויזכה אף הוא שימלא ה' כל משאלות לבו לטובה.
ומעשה שראיתי בימים מקדם, בביהמ"ד דחסידי בעלזא בבני-ברק, בליל פורים היה בית המדרש מלא בזקנים עם נערים עד אפס מקום, וכל אחד היה עסוק בדברים קדושים, זה באמירת תהלים בהשתפכות הנפש וזה בלימוד התורה ביגיעה והתמדה. בקרן זוית ישבה חבורת בחורים צעירים שעסקו בשיחה בטלה ובדברים של מה בכך.
לפתע התעורר ראש הקבוצה – שהיה בחור מבוגר ממשפחה חשובה מאוד שלא מצא את זיווגו לעומת אחיו שכבר נישאו למזל"ט כשהיו בגילו – והציע לחבריו, הבא נאמר תהלים יחדיו ונתפלל אל השי"ת ביום נשגב זה, וכן עשו. ובחור זה אף האריך בתהלים עד אחר עלות השחר.
וראה זה פלא, מיד אחר פורים נשתנה מזלו לטוב, והבחור בא בברית האירוסין עם משפחה מיוחסת בישראל – שידוך שלא 'חלמו' עליו כלל, והקים בית בישראל לשם ולתפארת ודורות ישרים מבורכים בליעה"ר.
(הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, באר הפרשה פורים תשע"ז)