לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ (דברים כה, טו)
שח הגר"י זילברשטיין שליט"א: אשה אחת הציגה בפניי חולצה חדשה שרכשה לא מזמן, ובצווארונה היה חור שחור גדול. היא סיפרה שכנראה אחד השכנים מהקומה העליונה השליך סיגריה, וזו נפלה היישר על הבגד ועשתה בו חור שכזה עד שהבגד יצא מכלל שימוש. האשה היתה במצב של כעס וחרון אף. אחרי הכל, לא בכל יום קורה כדבר הזה, שחולצה חדשה ומצוחצחת הולכת לאיבוד, ועוד בגלל חוסר זהירות משווע של שכן שלא השגיח במעשיו…
היא שאלה אותי מה לעשות, והשבתי לה, שאם יש לה צרה בתוך ביתה, זה הזמן הטוב ביותר לכלוא את הכעס ולא להוציאו החוצה, וכשם שהיא מתגברת עתה נגד הטבע שלה ואינה כועסת, כך תעמוד לה זכות זו נגד היסורים והצרות.
המקור להנהגה זו הוא מבעל ה"אור החיים" על הפסוק (דברים, פרק ג' פסוק כ"ג) 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא'. האור החיים מסביר בכמה אופנים את המילים 'בעת ההיא', ואחד הפירושים הוא שמדובר בעת רצון, כגון זו כאשר אדם מתגבר על טבעיו ורצונותיו, ואז הוא בא אל הקב"ה בבקשת-חינונים.
יש מקרים שילדים לא מחונכים שורטים מכוניות חדשות וגורמים בכך נזק עצום לבעליהם, ויותר מהנזק הכספי יש בכך עוגמת נפש רבה על רכב חדש שנשרט, ונראה כמשומש. ההצעה שצריך להציע לאותם אנשים שנפגעו היא שיתגברו על עצמם, ולא יֵצאו בצעקות רמות נגד מי שעשה את המעשה, ויבקשו מהקב"ה שבזכות ההתגברות הזו, יגאלם מצרותיהם ויסוריהם. כל זה כמובן אינו פוטר במאומה את הילדים הללו ואת הוריהם, הצריכים לשאת בנזק שנגרם, ולחנך את צאצאיהם לא לפגוע ברכוש השכנים.
בעל ה'שומר אמונים' זצ"ל היה אומר, שמי שרוצה שתפילתו תתקבל, יֵדע שהעת-רצון הטובה ביותר היא בעת עשיית מצוה, ובמיוחד אם אדם שומר את עיניו בלכתו ברחוב, וכשנתקל בנסיון הוא מתפלל שה' ימלא משאלותיו לטובה. תפילה זו תתקבל בשמים, אומר ה'שומר אמונים'.
חבל לבזבז רגעים והזדמנויות שכאלו. מי שחברו מרגיז אותו, ויש כאלו היודעים לעשות זאת היטב…, ידע לו ששעה זו היא עת-רצון מיוחדת וכדאי לו לנצלה לתפילה.
● ● ●
הצדיק אמר לבעל שיניח את המכתב של אשתו בציון הרשב"י
אין אנו מתעלמים, ולו לרגע, מהקושי הטמון במידת הסבלנות. כמה קשה לאדם לוותר לרעהו! כמה קשה לו לוותר אפילו על דבר קטן, ואפילו על מילה לא-נכונה שיצאה מפי חברו, ופגעה בו! הדרך היחידה להתמודד עם הקושי הזה, הוא לידע להודיע ולהיוודע על הרווח הגדול העשוי להכנס לחשבוננו אם נלמד לוותר.
הסיפור דלהלן הושמע באוזנינו ממקור ראשון, ונוכל ללמוד מכאן על עוצמתו וגודל-חשיבותו של הוויתור.
המעשה היה באברך ת"ח שלקה ל"ע במחלה, ובעקבות זה החל לפקוד, מחד, את קבריהם של גדולי הדורות, ומאידך נָקַש על דלתות-בתיהם של גדולי ישראל החיים עמנו, כדי שיעניקו לו את ברכתם ויתנו לו עצה וסגולה כיצד יוכל להירפא.
פָקַח עיניו בתמיהה
יום אחד החליט הת"ח לנסוע למירון ולהפיל שם תחילה ובקשה על קברו של רשב"י. לפני כן הוא נכנס אל אחד מגדולי הצדיקים שבדור, וסיפר לו על נסיעתו המתוכננת. הצדיק בירך אותו מעומק הלב, וכששמע שהוא מתעתד לעלות מירונה, הפתיע אותו באומרו: "אני אמסור לך מכתב, ותניח אותו על קבר הרשב"י"…
פקח הת"ח את זוג עיניו בתמיהה-רבתי, ולא ידע במה ובמי מדובר, ועל איזה מכתב מדבר הצדיק שליט"א. "אני אספר לך במה מדובר, וצריך אתה לדעת שיש לך בבית אשה צדקת יוצאת מגדר הרגיל", אמר הצדיק המפורסם. הסיפור שהתגלה עתה, ושהתרחש עוד לפני חתונתם של בני-הזוג, הפתיע את הבעל-הת"ח.
'שלא תהיה אלמנה'
"זמן מה לפני החתונה שלכם", סיפר הצדיק, "פגע מאן-דהו באשתך-לעתיד, בצורה חמורה מאוד. משעמד הפוגע על גודל טעותו, וידע את החטא שעשה, בא לבקש מחילה, סליחה וכפרה, אבל אשתך מיאנה לשמוע, ולא רצתה לסלוח. הפוגע עלה לביתי ושאל מה עליו לעשות כדי לפייס את האשה?
"משראיתי את שברון-ליבו של הפוגע, שלחתי שליח אל הנפגעת וביקשתי ממנה שתסלח על החטא שעשו כלפיה, אבל, גם לאחר שהגיעה אליה הבקשה, סירבה האשה לסלוח. רק לאחר מסע מפרך של שכנועים והפצרות של גורמים שונים, התרצתה האשה, וסלחה בלב שלם. כששמעתי על סליחתה, ביקשתי ממנה להעלות את הסליחה על הכתב, פעמיים; עותק אחד תשאיר אצלה, ואת העותק השני תעביר אליי".
עכשיו פנה הצדיק אל הת"ח ואמר לו: "כשאתה נוסע לציונו של רשב"י במירון, קח ממני את מכתב-הסליחה שכתבה אשתך, ולפני שאתה מתחיל להתפלל – הנח אותו על קבר הרשב"י, ותגיד שבזכות זה שוויתרה וסלחה למי שפגע בה, אתה מבקש שימליץ טוב על אשתך שלא תהיה אלמנה".
עשה האברך כפי שהצטווה ונטל עימו את המכתב, ובהגיעו לציון במירון שפך דמעות כמים לפני השי"ת שיושיע את אשתו שלא תהיה אלמנה, ובזכותה יוושע גם הוא ויירפא ממחלתו.
ומה היה בסוף? – לאחר ששב מהתפילה הנרגשת, עשה שוב צילום, והגידול נעלם כלא-היה.
● ● ●
כשנידָרֵש גם אנחנו, ביום מן הימים, לוותר לרעינו ולחברינו, ובמיוחד – כאשר מדובר בבני-זוג, הצריכים לוותר ולמחול ולהתנהג בסבלנות אחד לשני, כדאי שנִזָּכֵר בסיפור הזה.
(מתוך 'שמחה בבית' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
1/520