1. מדוע לא נוהגים בזמננו להראות נגעים לכהן?
בהקדמת תפארת ישראל למס' נגעים (אות לט) כתב: "ומימי תמהתי למה אין נוהגין כן [-להראות נגעים לכהן] בזמן הזה, וזכרתי ימים מקדם שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מוה"ר עקיבא איגר זצוק"ל, והשיבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת".
והרדב"ז בפירושו על הרמב"ם (הלכות תרומות פ"ז ה"ט) כותב שהטעם הוא מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס. וכן כתב באיילת השחר, שכיוון שאין לנו כהנים מיוחסים אי אפשר לסמוך על חזקת כהונה כדי לעבור על כמה לאווין כמו העברת תער על הזקן והפיאות. ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סימן קלח) כתב הטעם, משום שאין לנו מי חטאת. ובספר אור שמח (פי"א מהלכות טומאת הצרעת ה"ו) כתב, משום שאין יודעים מהי תולעת השני.
2. האם שייכת טומאת צרעת בזמננו?
בשו"ת שאלת יעב"ץ (ח"א סי' קלח) כתב שלדעתו עדיין שייך צרעת באדם בזמן הזה גם בארץ ישראל וגם בגלות. ועוד כתב שלדעתו רק במסופק נגע צריך כהן, אבל בודאי נגע אין צריך כהן ונטמא מאליו רח"ל.
ובאילת השחר מביא מספר תולדות אדם (ח"ב פ"ב) שפעם זרחה צרעת קטנה על רגל הגר"ז (רבי זלמלה מולוזין זצוק"ל) והרופא אמר שצריך לחתכה, אך הגר"ז טען שיש לה מראה בהרת, ולדעתו איסור לאו של קציצת בהרת נוהג גם בזמן הזה, עי"ש. והיינו שדעתו שאע"פ שאין לנו כהן הראוי לראות נגעים מ"מ אסור לקצוץ בהרת.
ובספר 'כרם אליעזר' (נגעים) כותב: "אכן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בענין מי שיש לו פצע שיש בו שינוי מראה לובן, האם הוא צריך לחוש שהוא נגע ואסור לו לרפאותו – שבזמן הזה אין בקיאים במראות וא"צ לחוש. ושוב שאלתי אותו מדוע א"צ לחוש, והרי הוא ספיקא דאורייתא ואית לן למיזל לחומרא, וענה לי בזה"ל: א"צ לחוש ורוב המראות אין מטמאין".
3. בימינו, במקום צרעת נענשים בעניות
בספר שמירת הלשון (שער הזכירה פרק ו) כתוב שאין נגעים בגוף בזמן הזה, כיון שאין לנו דרך הטהרה ממנו, ומחסד ה' שלא נשאר מצורעים לעולם, לפיכך אינו מביאו על הגוף, אבל עדיין הוא מביאו על הנפש.
וב'אילת השחר' כותב שהיום לא מצוי צרעת ואע"פ שמצויים מספרי לשון הרע, ומביא מה שכתב החפץ חיים הנ"ל, וכן מה שכתב בספר הקנה שבמקום צרעת נענשים בעניות עי"ש, ואכן רואים היום שיש עניות בממון והרבה עניות בדעת.
4. המצורע מניו-יורק שהובא אל הכהן מראדומסק
בספר אהל שלמה (ירושלים תשנ"ח עמוד ק"פ) מובא בשם הגה"ח רבי יצחק מרדכי רבינוביץ זצ"ל אבד"ק פלאוונא נכד התפארת שלמה זי"ע, שפעם בא לפני התפארת שלמה זי"ע ת"ח גדול מאנשי סודו והתעצב לפניו במר נפשו כי חתנו נסע לאמריקה זה כמה שנים, ובינתיים יצא לתרבות רעה ואינו רוצה לחזור, ובתו נשארה עגונה. ציוה הרבי שיכתוב לאב"ד ניו-יורק בשמו לומר לאברך שהוא מצווה עליו לחזור, אך האברך סירב. ציוה עליהם הרבי שיכתבו לו, שהיות והוא כהן, וכל צרעת תלויה בכהן, אזי אם לא יבוא לביתו בטובות, תפרח עליו צרעת ועי"ז ממילא 'והובא אל הכהן' – יהיה מוכרח לבוא אל הכהן לראדומסק.
הרב מניו-יורק קרא לפני האברך את המכתב, והוא צחק לגלג על כך, אבל כעבור ימים ספורים פתאום נעשה מצורע, ובא לרופא, והרופא ציווהו שיעזוב תיכף את אמריקה תוך 24 שעות, כי לפי חוקי המדינה אסור לו לגור שם. ואכן הוא נשלח מטעם הממשלה חזרה לפולין. וכאשר בא לראדומסק לא הניחו הרבי להיכנס, רק ציוה לומר לו שקודם כל יקבל עליו הן צדק שלא יסע שנית לאמריקה ויחיה כאן ויתנהג כדת ישראל, וכאשר קיבל עליו זאת, הביט בו הרבי בעד החלון לרגע, ואמר לחותנו שיעשה לו אמבטיות רותחות כמה פעמים ואח"כ ילך לטבול במקוה ושב ורפא לו, וכך הווה.
5. הצרעת שפרחה על ידו של תלמיד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל
בספר טובך יביעו (ח"א עמוד קל"א) מסופר שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל הבחין פעם בפצע על ידו של בחור בישיבה, ואמר לו כי זו צרעת. הבחור נבהל מאוד, והגר"מ שאלו האם דיבר לאחרונה לשון הרע, ולא זכר, ובאמת היה מהזהירים בישיבה בענין זה. ושאלו אולי דיבר לשון הרע על המתים, ואז נזכר הבחור שבשיחה עם אחד מחבריו אמר שבנות לוט לא עשו כראוי כשנתנו לבניהן את השמות מואב ובן עמי. ואמר לו הגר"מ שזו הסיבה לצרעת, ושיקבל על עצמו לשוב בתשובה והצרעת תעבור. וכך היה, שללא רופאים ותרופות חלפה הצרעת (באותה הזדמנות הסביר רבי משה את פירוש השמות שנתנו בנות לוט לילדיהן, ואמר שלכן קראה הבכירה שם בנה מואב, כדי שלא יאמרו שנולד מהאלקים כמו שאומרים הנוצרים על אותו האיש, ופירוש המילה 'מואב' שבא מאביה).
(מתוך: ספר כרם אליעזר, בעניני נגעים; תשובות הגר"ח ח"ב עמ' תתסה;
מרפא לשון עמ' תפה; מוסף שבת קודש תזריע מצורע תש"ע)