בפרשת השבוע נאמר: "בצדק תשפוט עמיתך". ופירשו חז"ל, שמלבד חובת הדיין לדון דין צדק, ולא להפלות בין בעלי הדינים בעת השמעת טענותיהם, נכללת במצוה זו החובה לכל אדם לדון את הזולת 'לכף זכות'. והיינו, שאם ראה את חבירו עושה מעשה שניתן לדונו לזכות ולחובה, אם הוא מכירו כצדיק – חובה עליו לדונו לזכות אף אם המעשה נראה כחובה יותר מאשר כזכות. ואם הוא מכירו כאדם בינוני – לא צדיק ולא רשע – אם צדדי הזכות והחובה שקולים, חובה עליו לדונו לזכות, ואף אם צד החובה גדול מצד הזכות, ראוי שלא להכריעו לחובה ויישאר אצלו כספק. ואם אינו מכיר את עושה המעשה, אין חובה לדונו לזכות, אך ראוי להחשיבו כבינוני ולדונו לזכות.
ואם מכיר את עושה המעשה, והוא מסופק אם הוא צדיק או בינוני – יש שכתב שלכאורה דינו כספק דאורייתא, אך הוסיף שיש חזקה על אדם שאינו צדיק, וגם שרוב האנשים אינם צדיקים. ואם עושה המעשה בינוני בנוגע לרוב המצוות, אולם במצוה מסוימת נזהר ומדקדק כצדיק, והמעשה שיש עליו ספק כיצד לדונו משתייך למצוה ההיא – יש שכתב שיש לדונו כפי מצבו הכללי, ללא התחשבות בדרגתו כלפי מצוה מסוימת זו.
ברם, במעשה שנראה יותר כחובה מאשר כזכות, אם לא מדובר בצדיק שחובה לדונו לזכות, אלא בבינוני, או באדם בלתי מוכר – אף אם החליט לדונו לזכות, אינו נפטר בכך ממצות "הוכח תוכיח את עמיתך", וחייב להתחשב בצד החובה ולהוכיחו.
ובמקרה שדן את מעשה חבירו לזכות, והתגלה שטעה והיה זה מעשה של חובה – יש שכתב שכיון שלפי הנתונים שהיו לפניו היתה חובה לדונו לזכות, או שראוי היה לדונו לזכות, בודאי קיים את מצות בצדק תשפוט עמיתך.
ואמרו חכמינו ז"ל שהדן את חבירו לזכות, ידונו אותו בשמים במידה כנגד מידה – לזכות, ועוד אמרו, שמצוה זו היא מן המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם והקרן קיימת לו לעולם הבא. ויש שכתב שגדולה מעלתה של מצוה זו שניתן לקיימה במחשבה בכל עת, בכל זמן ובכל מקום, כאשר תעלה טובת חבירו בלבו לדונו לזכות, ואף במקום שאינו נקי, כבית המרחץ וכדומה.
[משנ"ב קנו, ד; ביאורים ומוספים דרשו, 31-32; חפץ חיים פתיחה עשין ג, ובמ"ח ג, והל' לה"ר ג, ז, ובמ"ח ט-י; ביאורים ומוספים דרשו, 33, 35 ו־36]