יום שישי, כ"ה שבט תשמ"א, ערב ש"ק פרשת משפטים. אמי היקרה שתחי' – מספר ר' אשר מילר הי"ו – היתה נערה צעירה. במוצ"ש התעתדה להשתתף בשמחה משפחתית שהתקיימה בעיר חיפה. לשבת הוזמנה לשהות בבית משפחת קלרמן ברכסים (הגה"צ ר' אורי קלרמן כיהן כראש ישיבת 'כנסת חזקיהו – כפר חסידים' המקומית).
ביום שישי יצאה בנסיעה ארוכה לרכסים. בימים ההם תחבורה סדירה לא היתה. בדרך כלל היו צריכים לנסוע ממרכז הארץ לחיפה, ומשם לקחת את הקו המטרופוליני של כפר-חסידים. הדריכו אותה מראש באיזו תחנה לרדת, והרגיעו אותה ש'ברכסים כולם יודעים היכן מתגוררת משפחת קלרמן'.
האוטובוס, כנהוג בכפרים, חלף רק ברחובות המרכזיים. שילוט ברור לא היה ברחובות. ירדה מהאוטובוס והתחילה לחפש, אך אין נפש חיה ברחוב. מסתבר שכולם טרודים בהכנות האחרונות לשבת-קודש הקרבה. השמש הלכה ושקעה, ובנוסף התקדרו השמים בענני גשם. והנה, כבר מתחילים לשמוע 'קבלת-שבת' מביה"כ של המקדימים – 'פלג המנחה'.
'אוי ווי!', נסערה, 'עד כמה רחוק בית המשפחה המארחת? ומה עם ה'מוקצה' שעליה?'… נערה צעירה שלא רגילה בנסיעות בינעירוניות. טיפות ראשונות של גשם החלו לטפטף. היא נלחצה ודמעות החלו לזלוג מעיניה… ניצבה בגשם בייאוש. אפילו מטרייה לא היתה בידיה!
והנה פונה אליה איש הדור-פנים, בעל מראה אצילי. פניו קורנות טּוב ואהבת הבריות. "מה אפשר לעזור?" שאל. סיפרה שהיא מחפשת את בית משפחת קלרמן. האיש פרש מעליה את המטריה שלו, וכל הדרך הרעיף עליה דברי עידוד וחיזוק, לאחר שנוכח במתח בו היא שרויה.
בהגיעם לבית, עלה במדרגות האבן, נקש בדלת והכריז: "שלום, הבאתי לכם את האורחת לשבת!". הצבע חזר ללחייה. לאחר ש'אליהו הנביא' עזב, אמרו לה: "את יודעת מי ליווה אותך לפה? הרי זה המשגיח, הגה"צ רבי דב יפה בכבודו ובעצמו"…
כמה חסד היה מונח במעשה הזה! אמנם ר' דב עדיין לא היה אז בן שמונים ותשע, אך הוא עבר זה מכבר את שנתו החמישים. האם הרגיש נוח במעמדו ללוות נערה צעירה ברחוב? לפרוס עליה מטרייה? ועוד להרגיע אותה כל הדרך? 'זה לא מתאים' – היו חושבים אחרים, ויוצאים ידי חובה בהכוונה כללית, משהו בסגנון: "קלרמן? תלכי שמאלה וימינה, תמשיכי ישר עד סוף המדרגות…". יהיו שיטענו שזה פגם ב'כבוד התורה' שמנהל-רוחני ינהג כך. מקסימום היה עליו לנקוש באחד הבתים ולבקש ממישהו אחר שילווה אותה! אבל רבינו אציל במידותיו וידע מה שנדרש, ללא התחשבות בכבוד או 'מה יאמרו הבריות'. ביצוע המצווה בשלימות, ללוות אותה עד הבית. להרגיע אותה בדברי חיזוק, ואפילו להכריז על הגעתה באוזני משפחת קלרמן!…
רק אציל מידות כמוהו ידע לגמול חסד במקסימום – לא במינימום!
(גיליון 'פניני הצדיקים' וירא תש"פ, מעובד מתוך 'איש לרעהו')