הרב מרדכי שטוב
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה" (דברים כ"ח, מ"ז)
האחים הקדושים, רבי אלימלך מליז'ענסק ורבי זושא מאניפולי, הלכו מספר שנים בגלות לטהרת נפשם. באחד ממסעותיהם, מצאו עצמם מושלכים לבית הסוהר העירוני בעוון שטפלו עליהם ערלים.
שם, בתא אחד עם עוד מספר גויים מלאי משטמה ומלאי זדון, כשעתידם נראה ממש לא טוב, החל אחד האחים לבכות.
אמר לו אחיו: "אל תבכה. תתחזק באמונה בה' שיושיע אותנו גם מצרה זו!".
אמר לו: "איני בוכה על זה. אלא על ששמו כאן באמצע התא שני דליי שופכין, המשמשים לעשיית צרכים, ועתה איני יכול ללמוד!".
לאחר מספר דקות שאל האח שוב: "למה אינך יכול ללמוד?"
אמר לו: "כבר אמרתי לך. זהו דין תורה שבמקומות מטונפים אסור ללמוד!".
הביט בו אחיו וצחק: "לא רק לימוד תורה זה עבודת ה', כאן דווקא על ידי אי לימוד תורה – אתה מקיים את רצון ה', עצם אי הלימוד שלך זה מצווה. ושמע לי, לא רק מצוות שאתה נהנה מהן אתה צריך לקיים בשמחה, אלא גם מצוות שאתה לא נהנה מהן צריך לעשות בשמחה!".
תפס את אחיו בידו והחל לרקוד עמו. שאלו האסירים: "למה אתם רוקדים?", ענו: "כי יש כאן שירותים!". הצטרפו עוד אסירים לריקוד, והרעש גרם למנהל הכלא לשלוח לברר על מה המהומה והריקוד, כששמע את הסיבה ציווה להוציא את הדליים מהחדר…
כתוב בפרשה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". וקשה ממש: האם זה חטאו של האדם, שלא עבד את ה' בשמחה? והרי חטאים רעים רשומים לגנותו, וחטא חוסר השמחה הלא נחשב לקטן ומדוע דווקא הוא נכתב? מסביר ר' שמחה זיסל מקלם: אם מתבונן האדם, הרי צריך הוא לשוש ולשמוח על כל מצווה כמוצא שלל רב, מפני הזכות שנפלה בחלקו, ומדוע אין לו שמחה זו? מפני שהאדם לא עובד את ה' אלא את עצמו, מטפח את גאוותו או שלומד על מנת לקבל שכר או שבח, אך אין זו לו עבודת ה'. כשם שברור שאדם ששונא את חברו אוהב את עצמו, או שגאוותן סבור שכולם שפלים ממנו, כן ברור שהאדם שלא עובד ה' בשמחה עובד את עצמו, כבודו, ממונו וכדומה, כי אם היה עובד ה' – הלא היה שמח בכל מצווה, ואיזו עבודה היא שהאדם עובד את עצמו ולא את ה'??
אפילו רצון להתקרב אל ה' גורם לשמחה
כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "מזה שמשים לב שהשם יתברך מביט עליו ומשגיח במעשיו, באה גם שמחה קודם היראה, כמו שנאמר 'ישמח ישראל בעושיו'". ויותר מכך מוסיף וכותב, שאפילו אם עדיין אין ה' מאיר בתוך ליבו, אלא הוא רק מבקש לבוא בשעריו, הוא כבר זוכה לשמחה על עצם הזכות שיש לו כזה רצון, וכמו שכתוב 'ישמח לב מבקשי ה". וכך נהג רבי בונים מפשיסחא לומר: "בנוהג העולם, שבזמן חיפוש איזה דבר מלאים בעגמת נפש, ובזמן מציאת הדבר שמחים, אך לא כן הדבר בעבודת ה', שיהודים שמחים גם בזמן החיפוש אחר קרבת אלוקים, כמו שנאמר 'ישמח לב מבקשי ה", מתי ישמח לב? בזמן שהם מבקשים. מחפשים".
סיפר יהודי נכבד, שבצעירותו עקב לפעמים אחר תפילתו של ר' דן סגל שליט"א, בזמן שלמד בבני ברק, הוא הסתתר בבית הכנסת, והביט על תפילתו של רב דן, שכבר בצעירותו היה משתפך בתפילה, שעה ארוכה לאחר שהסתיים המנין וכל המתפללים הלכו. לאחר שרב דן סיים תפילתו, רואה האיש איך הוא מסתכל היטב סביבו, לראות כי אין איש, וכאשר ראה שהמקום ריק – החל לרקוד. מספר האיש: "לא היה זה ריקוד קטן וקצר, אלא ממש ריקוד סוער מלווה במנגינה וקצב, והשמחה שורה על פניו!".
שמחה על זכות קיום רצון הבורא, מדגישה את המקום האמיתי שבו נמצא האדם. וכפי שמובא בגמרא שאמר רבי אלעא לעולא: 'תשאל בשלומו של רב ברונא אחי במעמד כל החבורה, כי הוא אדם גדול ושמח במצוות, והוכחה לכך, שפעם אחת סמך גאולה לתפילה, ולא הפסיק לחייך כל אותו יום'.
ומביא בספר 'ממעינות הנצח' בשם רבי אלעזר אזקרי, שגילה האריז"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג, שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש, זה בשכר שהיה שמח בעשיית מצוות, בשמחה גדולה לאין תכלית.
שמחה דווקא כשקשה
סיפר רבי וועלוולע מבריסק, שבזמן ההפגזות על וורשא, במלחמת העולם השניה בחג סוכות, הוא היה בין היחידים שזכו שיהיו ברשותם ארבעת המינים, וכמובן שהדבר גרם לכך שביום ראשון של סוכות, נהרו לביתו מאות יהודים שרצו לזכות במצווה. בין הבאים היה יהודי חסידי, שבשעת הברכה והנענוע היה שרוי בשמחה יתירה, וההתלהבות שלו 'תפסה' את רבי וועלוולע, שבירר מיהו היהודי הזה. סיפרו לו, שממש יום לפני החג נהרגה כל משפחתו מההפגזות. הדבר הפליא אותו ביותר: כיצד ייתכן שיום לאחר איבוד כל משפחתו, יברך על ארבעת המינים בשמחה גדולה כל כך??
שמחה במצב כזה, יכולה לבוא רק כאשר עובדים את ה' בלי חשבונות, וכפי שאמר בעל התניא: למה הייתה בבית המקדש שמחה גדולה בזמן ניסוך המים, ולא ראינו שהייתה כזו שמחה כל השנה בזמן ניסוך היין? והרי יין פועל שמחה אצל האדם ולא מים! והסביר, שיין רומז על עבודת ה' בתענוג, שיש לאדם עצמו תענוג מהעבודה, ואילו מים רומזים על עבודת ה' גם בלי תענוג, אלא האדם עובד את ה' בקבלת עול, ושמחה אמיתית יכולה להיות, דווקא כאשר יהודי עובד את ה' בקבלת עול.
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב מרדכי שטוב