עלינו להבין היטב את תהליך השעבוד והגאולה בהיות בני ישראל בארץ מצרים.
בתחלה גזר פרעה על ישראל שיעלו לו "מס" קצוב של השלמת מלאכה בכל יום, וכאשר ראה שאין הדבר גורם להמעטתם ולשברון לבם – גזר על שעבודם בעבודה קשה, "בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד). אחר כך, משגם בזאת לא עלתה בידו – גזר על המילדות שימיתו את כל זכרי היהודים שיולדו מכאן ולהבא.
ולבסוף כשגם בזאת לא עלתה בידו מחשבתו הרעה על היהודים – גזר על כל עמו לאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם,כב), כשגם תינוקות המצרים היו בכלל הגזרה.
ויש להבין, מדוע גזר על עמו גזרה כה משונה, ומה הרויח באמצעותה בענין שעבוד בני ישראל?
קושיא זו הקשה הגאון בעל 'קצות החשן' (בפירוש שב שמעתתא על הגדה של פסח, הובא בהגדה אמרי אש), וכתב לישב כך: פרעה הרשע היה חכם גדול להרע, הוא ידע שיש לישראל הלכה ש"דינא דמלכותא דינא", שצריך לקים את חוקי המלכות שבה הם מתגוררים, ולכן שאל את המילדות העבריות, שלא שמעו בקולו והיו מחיות את הילדים: מדוע אתן עוברות על מצוותי, והרי דינא דמלכותא דינא?
השיבו לו אותן צדקניות בחכמתן את דברי התוספות (בבא קמא נח, א ד"ה אי נמי), שכדבריהן פסק מרן בשלחן ערוך (חושן משפט סימן שסט סעיף ח), שצריך לקים את חוקי המלכות רק באופן שגזרות המלך ניתנות לכל נתיניו באפן שוה, אבל אם גוזר המלך גזרה על מקצת מנתיניו בלבד, אין בזה דינא דמלכותא אלא חמס המלכות, ואין מצוה לשמוע לדין זה. כאשר שמע זאת פרעה, מיד צוה שתחול הגזרה על כל תושבי מצרים, וכך חשב שיכחיד את ישראל בתוך דור אחד שלא יהיו בהם זכרים כלל.
בענין זה זכורני מעשה שארע בשנת תש"ל: הייתי לומד אז בקביעות עם מורי ורבי ראש הישיבה חכם רבי יהודה צדקה זצ"ל, ופעם אחת בסדר לימודנו בשלחן ערוך חשן משפט, למדנו את דברי הרמ"א (סימן לד סעיף יד) כי "שמאי העיר שמטילין מס על בני העיר לפי אומד הדעת, צריכין לזהר שלא יחניפו לאחד ויכבידו על האחר, שלא יפסלו לעדות ולשבועה".
מיד כשלמדנו כן, פנה אלי רבנו ואמר לי בזה הלשון: "בן ציון, גש לחכם בן ציון אבא שאול, ותאמר לו בשמי שממחר איני מחלק עוד את כספי האברכים!".
ומדוע אמר זאת? לפי שראשי הישיבה היו נוהגים לחסר מהמשכורת למקצת האברכים שהיו מאחרים או מחסרים, וחכם יהודה זצ"ל פחד, שמא בהפליה זו נופל פגם, שאולי לעתים עושה כן מתוך שרירות לב, ועל-ידי כך יפסל לעדות חס ושלום. עד כדי כך היתה צדקתו המופלגת!
(מתוך הגדה של פסח 'לספר בציון', מדרשות וספרי הגאון הגדול רבי בן ציון מוצפי שליט"א)