בשנת תש"ח, עוד בטרם עזבו הבריטים את הארץ, רעשה ירושלים מהפצצות והפגזות. לקח אבי כמה בנאים וחוצבי סלעים, והוביל אותם לכנסיה נטושה בירושלים העתיקה. ברגע שהחל רעש ההפגזות, נכנסו פנימה, והחלו לשבור את כל סמלי העבודה הזרה שהיו שם. לפני כל פעולה היה אומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של 'אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים'"

"והוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם… וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ" (במדבר ל"ג, נ"ב)

 מו"ר אבי זצ"ל היה זהיר מאד לקיים כל מצוה שכתובה בתורה, לכל הפחות פעם אחת בימי חייו. הוא השתדל לקיים אפילו את המצוות הנדירות, כמו פדיון פטר חמור ושלוח הקן. פעם גם קנה חלקת שדה, כדי לקיים בה את מצוות לקט, שכחה ופאה.

מצוה אחת לא הצליח לקיים- לעקור את מקומות העבודה זרה מישראל. הוא ובני קהילתו, עמדו וציפו לשעת כושר שבה יוכלו לקיימה.

בשנת תש"ח, עוד בטרם עזבו הבריטים את הארץ, רעשה ירושלים מהפצצות והפגזות. או אז לקח אבי כמה בנאים, פחחים וחוצבי סלעים, הוביל אותם לכנסיה נטושה בירושלים העתיקה, והעמידם שם. ברגע שהחל רעש ההפגזות, נכנסו פנימה, והחלו לשבור את כל סמלי העבודה הזרה שהיו שם. לפני כל פעולה שעשה כל אחד מהם, היה אומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של 'אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים'" (דברים י"ב, ב').

לאחר מכן נכנסו לחדר, ומצאו שם פסל של אותו האיש. עיני הפסל היו עשויות מבדולח, והיה קשה ביותר לשבור אותן. על כל עין הם עבדו כארבע שעות, וכשסיימו יצאו כלעומת שבאו.

שבועיים מאוחר יותר התגלה הדבר, ובכל העיתונים היו כתבות על ואנדליזם והשחתה בכנסיה. אך הם יצאו בנס ללא פגע.

כמובן, שמעשה זה אסור לעשות בימינו!

ראשית, יש בכך סכנה גדולה לנקמה מצד הגויים כלפי יהודים! [ולא רק לאלו שעשו את זה בפועל], ומלבד זאת, אדם שעושה זאת עובר על החוק ונחשף לתביעות משפטיות כבדות.

שנית, עניינים כאלו שייכים כל עוד ידינו תקיפה על אומות העולם, ואילו כיום, בעוונותינו הרבים, יד אומות העולם תקיפה עלינו, ואסור לנו להתגרות בהם.

"וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם"  (במדבר ל"ג, נ"ה)

אלפי שנות הגלות חלפו עלינו, בצל המרורות אשר השביעונו אומות העולם. הגויים יושבי הארץ ניסו להתנכל לנו בכל דרך שהיא. הם לא הסתפקו בכך שבית מקדשנו חרב ואיננו, אלא גם הכותל המערבי, שריד בית המקדש, היה למורת רוח בעיניהם. בתקופה מסוימת העלימו את הכותל ולא נודע מקומו, עד שהתגלה על ידי מעשה שהיה, כפי שמספר רבי משה חאגיז זצ"ל בספרו 'אלה מסעי':

לפני למעלה משמונה מאות שנה, היה שר ערבי יושב ב'מחכמה', כלומר בבית המשפט שלהם, אשר היה ממוקם בהר הבית, והנה הבחין באישה זקנה. הזקנה היתה נראית בת תשעים או יותר, ובקושי רב גררה את רגליה, אולם לא ויתרה על סחיבת סל האשפה. בעודו עוקב אחריה, הבחין לתדהמתו שהיא מרוקנת את סל האשפה שלה מתחת לחלונו, והולכת.

זעם השר, ושלח במהירות את שומריו לתפוס אותה ולהביאה אליו.

תוך רגעים ספורים עמדה הזקנה לפניו, רוטטת מאימה.

"מי את?"- שאל הערבי.

"הנני מבית לחם"- השיבה בקול שפל.

"ומבית לחם הגעת עם סל האשפה שלך, כדי לשפוך אותו מתחת לחלוני?"- לא הצליח לכלוא את השתוממותו ואת כעסו על התנהגותה המשונה.

"אל נא באפך"- הזקנה רעדה בכל גופה- "יש לי צוואה מאבותי להביא את האשפה לכאן, ולזרוק אותה דווקא כאן".

"דווקא כאן? מה יש כאן?"

"אינני יודעת בדיוק. במשפחתי עברה מסורת שכאן היה בית של יהודים, וביום שיגלו אותו ויבנו אותו, יגרשו אותנו מכאן. לפיכך אנו מכסים את המקום בערמות אשפה כבר שנים רבות".

בתקופה זו שררו יחסי ידידות בין היהודים והמוסלמים. עדות לכך אנו מוצאים בדברי הרמב"ם המספר אודות הצעה שהציעו המוסלמים לחכמים היהודים – לקבל את הר הבית, ולבנות עליו בית מקדש. הצעה זו נדחתה, כמובן, על ידי החכמים, שהרי הקב"ה גזר עלינו שנגלה, ואין אנו יכולים לשוב לבית הזה, עד שלא יבנה לנו אותו, שנאמר: "בונה ירושלים ה'" (תהילים קמ"ז, ב') וכן אומרים בתפילת 'נחם': "כי אתה ה' באש הצתה ובאש עתה עתיד לבנותה". מכל מקום, עצם ההצעה הזו מעידה על יחסי הידידות שהיו קיימים באותם ימים בין יהודים לערבים. ידידות, אשר הביאה אותות לפתרון התעלומה.

שלח השר את פועליו לחפור בין הררי הזבל. לאחר עבודה מאומצת נראו שרידי אבנים מבצבצים, אך העבודה היתה עדיין רבה ביותר. החליט, אפוא, השר, על דרך פעולה חדשה – הוא הטמין כמה מטבעות זהב בתוך הזבל, ושלח אנשים שיפיצו שמועה, כי בתוך התל מתחת ל'מחכמה' יש מטבעות זהב, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

כדרכה של שמועה, ועל אחת כמה וכמה במזרח התיכון… התפשטה הידיעה במהירות והציתה את הדמיון. מירושלים, ומכל הכפרים והערים הסמוכים, נהרו המוני אנשים. זה בא בכדו, וזה בא בחביתו… הם החלו לנבור באשפה, ולפנות אגב כך את הפסולת שהצטברה שם תקופה ארוכה. אחת לזמן מה צעק אחד: מצאתי!!… ובבת אחת הוגבר קצב העבודה. אנשים חפרו וחפרו בכל הכח, עד שהחשיך היום.

בלילה הגיע השר, זרק בחשאי עוד כמה מטבעות זהב, ולמחרת עבדו ההמונים במרץ רב.

ימים רבים נמשכה עבודת הפינוי, אך בסופו של דבר נוקה כל השטח, והכותל המערבי שב ונגלה לעיני כל.

 

(מתוך הספר 'דורש ציון' חומש במדבר פרשת מסעי-  מדרשותיו של הגאון הגדול רבי בן ציון מוצפי שליט"א)