הרב עקיבא שצ'רנסקי
אנשים אוהבים לתת.
אצלנו כהורים הדבר מתבטא שבעתיים. יש לנו כזה אינסטינקט טבעי, שכשהילד מגיע לבקש קוביית שוקולד, מיד עולה לנו רגש של נתינה, רצון להיטיב, להשפיע. וככל שה'נצרך' – הילד במקרה שלנו – יותר רוצה לקבל, כך גם עולה אצלנו הרצון לתת.
זהו סוג של 'חוק מים שלובים' שטבע הבורא בבריאה.
מה שמעניין, שאנחנו רואים לפעמים, שהמערכת הזאת מגיבה בדיוק בצורה הפוכה.
***
רובי בן חמש נכנס אל המטבח ומהמדף העליון שמעל הכיור החלבי קורצת אליו בחיוך עטיפה חומה של 'ביסלי בטעם גריל'.
"אמא, אני רוצה את הביסלי!"
אמא: (רגש אומר: בוא ניתן לו, שיהנה: שכל: מה עכשיו?)
"לא, רובי. זה לשבת".
"אבל אני מאוד רוצה. רק פעם אחת. הרבה זמן לא קיבלתי".
אמא מנסה לשדר קור רוח ואומרת: "רובי, זה לא קשור עכשיו, אין סיבה סתם כך באמצע היום לביסלי!"
רובי רוקע רגליו ברצפה: "לא רוצה, לא רוצה. רוצה עכשיו, עכשיו את הביסלי!".
בשלב מסוים רובי עובר הילוך ונכנס לתרגילי התעמלות אקרובטיים מתישים. הרגליים מונפות אל – על, הידיים מושכות את הכסאות, הכתפיים נעות במעגליות, ומהגרון הניחר יוצאות קריאות קצובות: "אני רוצה, עכשיו, עכשיו אני רוצה, אני רוצה"…
בשלב כלשהו השתרר שקט במטבח.
מקורות מוסמכים דיווחו, שברגע מסוים, יד האם נשלחה אל המדף והביסלי הוגש כלאחר יד לרובי המותש.
***
על פניו, אחרי שרובי הוכיח את הצורך הדחוף שלו ב"קבלה", היינו מצפים שרגש הנתינה והחמלה יתעורר אצל האמא שבעתיים, אז למה במציאות קורה בדיוק להפך? למה מתעורר אל האמא רגש של 'דחיה' ו'כעס'? הרי רובי היה כל כך מסכן, כל כך נזקק: עכשיו, ברוך ה', הוא כבר מחזיק את מאוויו בידו. מה יכול להיות יותר מרגש ומספק מזה?
ומה שהכי מדהים, שגם רובי עצמו לא נראה יותר מאושש. לא עושה רושם שהוא באמת בא על סיפוקו. שהוא מרוצה כמו שילד נראה כשהוא מרוצה.
למה?
***
התשובה היא, שיש הבדל תהומי בין 'נתינה' ל'לקיחה'.
כשרובי מבקש ביסלי ואמא מחליטה לתת, רובי קיבל ביסלי. וכשרובי דורש ביסלי ואמא נכנעת לתת. רובי לוקח ביסלי.
וכאן נקודת המשבר.
אמא אוהבת לתת וילד אוהב לקבל
אבל אמא שונאת להכנע לדרישה, וילד שונא לקחת בכוח. ילד רוצה להרגיש שהוא מקבל. שנותנים לו. לא שהוא לוקח בכוח.
**
כל עוד ה'סצנה' הזאת מתרחשת באופן חד פעמי, עוד אפשר לספוג את זה.
הבעיה מתחילה, כשרובי מפתח סגנון חיים שכזה. כל בקשה אצלו מגיעה ממקום של דרישה, כוחנות והכרחה, כשמולו עומדים הורים שצריכים כל פעם להכנע לדרישותיו. מרגע זה, רובי וההורים נכנסים למעגל קסמים מאיים ומפחיד, כשמיום ליום המעגליות בין ההורים לרובי צוברת תאוצה: המתח והסחרחורות במשפחה כבר עוברים את מהירות הצנטריפוגות האירניות.
תחושת ה'לקחנות' כל כך מהותית, עד כדי כך שאנחנו יכולים לפגוש בחור עם קשיי גיל ההתבגרות כשהוא מתבכיין: 'אף פעם לא קיבלתי דבר מהורי בשנות ילדותי… תמיד הרגשתי שלא דואגים לי'…
וכשהולכים לשאול את האבא הוא עונה בזעזוע: 'שמונים אחוז! מהאנרגיה ומהזמן שלי נתתי בשבילו. השקעתי בו כספים יותר מכל הילדים, אז איך בכלל אפשר להגיד שלא נתתי לו?' וכאן מונחת שוב נקודת הפתיחה: ילד שלקח הוא ילד שאף פעם לא קיבל.