"וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כ"א, ח')
בכל יום ובכל עת, בכל צעד ושעל, ובכל תחנותיו הרבות של רבינו הגדול זצוקל"ה בימי חייו עלי אדמות, היתה עבודת התפילה אצלו אחת מן העבודות הנעלות ביותר.
רבינו האיר עיניהם של ישראל בתפלותיו, ביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה, התחנן וזעק מעומק ליבו הקדוש על שומרי הגחלת ולומדי התורה, שימשיכו ויצליחו בשקידתם ותורתם. וכן על כל אחד ואחד שביקש ברכה או עצה ותושיה. בקולו הזך והטהור בקע רקיעים ושידד מערכות שמים. הקיש על שערי רחמים ונפתחו לו!
התפילה אצל רבינו היתה ממש ככלי מלחמתו, בכל פעם שכאב לרבינו מפני צר המציק, רודפי הדת ובעלי תחבולות, נושא היה תפילה וזעקה ותחינה מעומק ליבו הטהור, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מלך יושב על כסא רחמים, שישמע ויאזין לקול התפילות והתחינות.
שקיעותו של רבינו בתפילה היתה לשם דבר, כשם שהיה שקוע בתורה בצורה מבהילה – כך תפילתו היתה בשקיעות ובכוונה גדולה, בכוונות עצומות בכל עוז, בתכלית הדביקות. עיניו ורעיוניו למלך היושב על כסא רחמים, וכעבד המדבר לפני קונו. כשאירע ששינה החזן מהמנגינה הקבועה בתפילה, בדקות של ממש, היה אחר כך כואב ומצר, שהשינוי מפריע לו בכוונת התפילה, ומבקש שלהבא יקפידו על כך, וכל זה מפני שכל ליבו ורעינותיו היו בתפילה…
מי שהתפלל במחיצתו שם לב, כי בזמן תפילת העמידה כולם התפללו בלחש בקול דממה דקה, אולם קולו של רבינו היה נשמע בלחש, תפילה זכה וברה, בנחת ובשלוה, בשפה ברורה ובנעימה. אחד הרבנים הגאונים, שאל פעם את רבינו היאך מרים קולו לפני צור קודשו, ויען רבינו ויאמר לו: "עיקר התפילה היא בכוונה, רחמנא ליבא בעי, ומי שקשה לו לכוון אלא על ידי שישמע לאוזניו בודאי זה עדיף, כי הכוונה בתפילה היא כמו נשמה שבגוף האדם".
עד אחרית ימיו הקפיד רבינו להתפלל את כל התפילה מתחילתה ועד סופה, נזהר היה להתפלל מילה במילה מתוך הסידור, הגה את התיבות והאותיות כמונה מרגליות, וגם כשהתייסר בייסורים קשים ומרים – הקפיד להתפלל במניין, כך היה גם בימיו האחרונים. באחת הפעמים כששב רבינו לביתו בשעה 3 לפנות בוקר, מעצרות חיזוק ברחבי הארץ בימי אלול, תינה את צערו בפני הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א שהתלווה אליו, שעדיין לא התפלל ערבית והיאך יתפלל עתה ביחידות, אך הגאון הניח את דעתו של רבינו, ודאג להביא לרבינו מניין אנשים שטרם התפללו.
בעת מבצע 'עופרת יצוקה', ביקש רבינו שירבו בתפילה וצעקה, ואף תיקן לכך תפילה. רבינו גם נסע לקבר מרן החיד"א, להעתיר בתפילה על העם היושב בציון, וכשיצא משם פגש את אחד הרבנים הגאונים, וסיפר לו: "אמרתי למרן החיד"א, מתניתיה דמר קא מתנינא כוליה יומא, ועתה ישראל בצער ובסכנות, אני מבקש מכבודו שיעמוד בתפילה על עם ישראל, שירחם ויושיע בעת ובעונה הזאת".
ראוי לחרוט ולציין מה שהזכיר רבינו כמה פעמים בדרשותיו, אודות התפילות שקיימו בתקופת השואה, כאן בארץ ישראל בכותל המערבי. וזה אשר שמעתי מפי קודשו והעלתי על הכתב מילה במילה: "בשנת תש"ב הגיע הרשע היטלר ימח שמו וזכרו, לשערי אלכסנדריה של מצרים. הבריטים היו שולטים כאן, וכבר הכינו את עצמם לברוח, כי הוא היה בא עם מפציצים והורס את כל הבתים ומשגע את כולם. כשהייתי אחר כך במצרים אחרי עשר שנים, הראו לי כמה בניינים כל אחד ואחד של עשרים קומות ושלושים קומות, כולם חרבו עד היסוד מההפצצות של הגרמנים, והיו כבר מוכנים לבוא לכאן, לירושלים. אני זוכר איך היו באותו הזמן גדולי ישראל, כל אותם הגאונים שבאותו הדור, הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, כל אלה הגדולים, היינו מתאספים כולנו בכותל המערבי, אי אפשר לתאר את הבכיות שהיינו אומרים בסליחות, מחרישים אוזנים, כולם היו בוכים. היינו חושבים שדי, כלה הקץ שלנו. חלילה עוד מעט הרשע הזה יכבוש את מצרים, יבוא לארץ ישראל, יקח את כל היהודים וישרוף אותם, כמו שעשה בארצות אירופה. היינו בוכים בדמעות שליש. רבי יעקב עדס היה מתחיל לומר את הסליחות, קולו היה נשבר מהבכיות, כולם היו בוכים יחד איתו. אי אפשר לתאר באיזו צרה היינו! עד שהקב"ה ריחם עלינו, ונתן בליבו של הרשע הזה שיתחיל להלחם עם רוסיה, ומיד נתן פקודה למפקד רומל ימח"ש, שר צבאו בארצות המזרח, שיביא את כל החיילים שלו להלחם עם רוסיה, ואז שכחו ועזבו אותנו, ואז שם הייתה מפלתו, שם הייתה קבורתו, שם היתה מיתתו. אבל הקב"ה עשה לנו נס, וזה פסוק מפורש בספר עובדיה (א', י"ז): 'ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש', הקב"ה הבטיח לנו שתהיה לנו פליטה בהר ציון, בארץ ישראל, ואם ה' עשה לנו נס גדול כזה שנשארנו כאן בארץ ישראל, הביא אותנו לארץ חמדה טובה ורחבה, מה הגמול שנשלם להקב"ה, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, אם לא שנלך בדרכי התורה והמצוות, במעשים טובים, ובעסק התורה".
בהקשר לשואה, ראוי לציין מה שאמר רבינו בפני תלמידיו, לאחר כחמישים שנה מתקופת השואה הארורה. רבינו הסביר שעל כולנו ליתן תודה ושבח להקב"ה שהשאירנו בחיים, כי בזמן המלחמה העולמית, כשעלה לשלטון הרשע הארור היטלר ימש"ו, פגש את פרופסור איינשטיין, שהיה חכם ומדען גדול, הראשון שהמציא את הפצצה הגרעינית, האטום, שכשהיה מוסר הרצאה היו באים אלף פרופסורים מכל קצוות גרמניה, מתוכם רק שלושה או ארבעה היו מבינים, וכל השאר היו מתחננים לפניהם שיסבירו את דבריו. כאמור, הרשע היטלר ימש"ו, עצר את איינשטיין שימסור בידיו את המידע איך מייצרים את הפצצה הגרעינית, וממש ברגע האחרון, כשאיינשטיין חש שעושים עליו מצודות וחרמות, ברח לאמריקה וניצול מידיו של רשע זה, שאיים להורגו אם לא ימסור בידיו את המידע. הפטיר רבינו ואמר: "זה נס עצום, 'הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים' אתם גם כן צריכים להודות להקב"ה, אם היה לרשע הזה פצצה גרעינית, לא היה נשאר שום דבר בעולם"…
רגיל היה רבינו בספר התהלים, והיה שוקד על אמרותיו כדרך רבותינו ואבותינו הקדושים מצוקי ארץ. מלפנים, כאשר היה מקבל קהל בימי הפורים, בין אחד למשנהו היה חוטף עוד פרק תהלים, ועוד פרק. פעם זכיתי לראות באחד הצומות, כשהוא יושב בבית מדרשו וספר תהלים בידיו, וקורא בדביקות רבה. כשהיה אחד מבני הבית חולה, היה רבינו מאסף את ילדיו הקטנים שיקראו תהלים אף בלילה, לרפואת החולה.
עולה בזכרוני מה שאמר כמה פעמים בכאב, אודות התפילות בימים הנוראים, שבאיזה מקומות מאריכים במכירות המצוות, ולא היתה דעתו נוחה מזה, ובבית מדרשו היו העליות ושאר המצוות נמכרות ממש בשניות ספורות, הגם שהיו קונים בסכומי עתק, והיה זועק מנהמת ליבו שחבל מאד להפסיד כל רגע מקודש של הימים הנוראים, ויום הכיפורים בפרט, שהשגותיו גדולות, וכל רגע ורגע חשוב וסגולתו לאין ערוך, ולכן כל מי שאינו מתכוון לקנות – יחטוף זמן זה לעסק התורה או קריאת תהלים וכדומה. ובישיבתו 'חזון עובדיה' הנהיג סדר לימוד ביום הכיפורים בין התפילות.
בתקופת חג הפסח שנת התשל"ה, קם רבינו משנתו והרגיש בכאבים עזים בעיניו. בקושי הצליח לראות דבר מה בעיניו הקדושות. מצבו החמיר, עד שכבר לא יכול היה להמשיך לעיין וללמוד מתוך הספרים והפוסקים. באותה תקופה בני ביתו היו קוראים לפניו מתוך הספרים שביקש. כל זמן שקרן אור חדרה לעיניו – מכאוביו גברו. כשהופיע למסור את שיעורו הקבוע במוצאי שבת ב'יזדים', נאלצו הגבאים לכבות את החשמל, מלבד איזו מנורה אחת בודדת. הצדיקים רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל – ה'בבא סאלי', ורבי מרדכי שרעבי זצ"ל, הורו לרבינו שלא לשמוע להמלצת הרופאים לעשות ניתוח בעיניו.
העיד הגאון הראשל"צ רבי יצחק יוסף שליט"א: "מעולם לא ראיתי את אבא מתפלל ביחידות, תמיד היה מקפיד הקפדה יתירה, גם כשהיה חולה, להתפלל תפלותיו בציבור. ואולם באותם ימים, אבא היה מתפלל תפילת ערבית בביתו ביחידות, לפי שחפץ היה להתבודד ולהאריך בתפילה ותחנונים, לשפוך דמעות כמים לפני מלך רופא רחמן ונאמן, שירפא את מאור עיניו. אבא היה נעמד בפינה אחת ומתפלל בלב קרוע ומורתח, בבכיות נוראות ובדמעות שליש שלא ניתן לתאר, והיה מבקש מרבש"ע 'אנא ממך החזר לי מאור עיני והאר עיני בתורתך!', וכך לעומתו, אמא, היתה גם היא נעמדת בפינה אחרת בבית ומצטרפת לתפילות של אבא, לחלות ולחנן פני מלך מלכי המלכים ואדוני האדוני, שישלח דברו וירפאהו".
כאמור, רבינו התמיד והתייפח בתפילותיו, לשם כך נטל מקלו ותרמילו ונסע לטבריה, שם שהה כמה ימים, כדי לסור בכל יום לעיר צפת, לעלות ולהשתטח על קברו של מרן ה'בית יוסף' רבינו יוסף קארו זצ"ל. רבינו ביקש רחמים על קברו של ה'בית יוסף', וכה היו דבריו בדמעות שליש: "רבינו! החזרתי עטרת תורתך ליושנה, עשיתי למען שלא תשתכח תורתך מישראל, עשה נא למעני שישלח ה' דברו וירפאני, ואוכל להמשיך להפיץ את אור תורתך ופסיקותיך בעולם!".
הרופאים ניבאו שחורות, והסבירו שעל פי הטבע לא יתחולל שינוי, אך כרגיל, תפילותיו של רבינו בקעו רקיעים, ולא שבו ריקם, וכעבור תקופה קצרה שב לו מאור עיניו, ויהי הדבר למופת. לימים התבטא בעניין זה פרופסור זוברמן, שהיה מנהל מחלקה בבית החולים 'הדסה' בירושלים, שהיה מופקד בזמנו על הטיפול במאור עיניו של רבינו: "המצב הרפואי בעיניו של הרב היה קשה ביותר, לא נותר לנו במה לטפל, אך העיניים חזרו מאליהן בדרך נס!". מאז נזקק רבינו, בעצת מומחים, להרכיב את משקפיו הכהות שהפכו למותג וסמל רוחני בעולם כולו…
(מתוך הספר 'שלהבת יוסף חי' בעריכת הרה"ג יוסף חי סימן טוב שליט"א, מחה"ס 'כרם יוסף')
מי יתן לנו תמורתו?
יחיד בדורו.
זכותו תגן עלינו .אמן.