"וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ" (שמות י"ב, מ"ד)
וכך הורה רבינו לתלמידיו:
"לפעמים פוגשים בבית הכנסת באנשים מבוגרים, שמקפידים מאוד שיעניקו להם את הכבוד הראוי בתפילה, בעליה לתורה ובפתיחת הארון וכדומה. הדבר נראה בעינינו כחוכא ואיטלולא, לנו אין זה מפריע במאום, אין זה אומר שאנו טובים מהם. כי לצעירים תאוות אחרות ומאוויים אחרים הממלאים את עולמם, וממילא אין הכבוד תופס מקום מרכזי. אבל הזקנים איבדו כל עניין בתאוות העולם, ומה שנותר להם הוא הכבוד וממילא הוא מרכז עולמם. יש להתחשב בהם, איפוא, ולתיתו להם. ולהיפך, דווקא מכיון שבעינינו הוא מזולזל ובעינהם כה נכבד, יקל עלינו לכבדם ביותרת הכבוד ולהעניקו להם מלא חפניים!"
עם הקבצן לסעודת המילה
סח מקורבו, הרה"ג רבי אבישי תעשה שליט"א: "פעם התבקשתי להביא את רבינו לסנדקאות. בבריתות, לרוב, היה הוא המוהל. כשחלה וידו הימנית שותקה, הוזמן הרבה להיות סנדק. הגעתי לביתו בשעה היעודה, בעצמו פתח את הדלת, והודיע: 'מחילה, אם אפשר עוד כמה דקות!'. תמהתי. ידעתי כמה מקפיד הוא להגיע בזמן. שבע שמחות היה, ידע שלעולם אין הברית נערכת במועד שקבע. אבל שהעיכוב לא יהיה באשמתו. זמנו יקר היה מפז, ותמיד הגיע במועד הנקוב. מה ארע שביקש להמתין?
בצעד נוקשה התקדם לעבר המטבח, הן התקשה בהליכה. פתח ביד שמאלו את ברז המים, אחז בשמאלו את הקומקום ומילאו, הרתיח את המים וניחוח קפה מילא את הבית. התמיהה גברה: ממתינים לברית, ורבינו מכין קפה? מובן שלא אמרתי דבר. הלב נכמר לראותו אוחז בשמאלו את הספל המהביל ומתקדם בכבדות לחדר הלימוד שלו. הפטיר לעברי: 'עוד כמה דקות'.
מוזר, מדוע שלא שתה במטבח או בטרקלין? אך נכנס לחדרו, וכבר יצא. עזרתי לו ללבוש את מעילו. התמהמה. הבנתי שהקפה חם. עברו דקות ארוכות, וסרך רגליו שוב לעבר חדרו: 'הו, כבודו סיים!', קרא. 'נלך, איפוא!'. מהחדר יצא קבצן זקן, לבוש סחבות. עבורו הכין, א"כ, את הקפה…
הביט לעברי ושאל: 'יש מקום גם עבורו?'. השבתי בחיוב. 'נפלא, יבוא עמנו לברית! מסכים כבודו?'.
הקבצן הסכים.
הגענו, רבינו היה הסנדק, ולאחר הברית ביקש מבעל השמחה לארח את הקבצן לסעודה. ביקש: 'הכן עבורו מנה הגונה. הוא עני רעב!'…
הכבוד לניצולי שואה
פעם נסע באוטובוס לכותל המערבי, נתלווה אליו המוהל רבי מרדכי ששון שליט"א. האוטובוס היה עמוס, אך רבינו מצא מקום ישיבה. בהגיעם ל'מאה שערים' עלה אדם מבוגר בעל חזות פשוטה, ורבינו אך ראהו, נעמד ופינה לו מקומו. אמר למלווהו: "האנשים האלה באמונתם התמימה, מסרו נפשם על קידוש ה' בחוץ לארץ על שמירת הדת. הם אינם אנשים פשוטים, צריך לכבד אותם"…
סח הרב צבי בן דוד: "פעם שמע רבינו תלמידים מדברים דברי זלזול על אדם שהפליג בזקנה, אך לא ידע ספר. גער בהם: 'עליו אתם מדברים?! הידעתם כמה פעמים התעטף בטלית ותפילין במשך ימי חייו? כמה שבתות שמר? כמה פסחים קיים?!'…".
הכבוד לתלמידי חכמים
"ממצוות 'כבוד זקנים', אמר רבינו, "נבין כמה עלינו להיזהר לחלוק כבוד ללומדי התורה. ולא רק משום שכבודם הוא כבוד התורה, וזה טעם מספיק כשלעצמו. אבל הן עמלים הם לשרש כל תאווה, כי התורה נקנית במיעוט שיחה ובמיעוט שחוק, במיעוט סחורה ובמיעוט דרך ארץ, ומכיוון שטבע מוטבע באדם שאין לך אדם בלא תאווה כלשהי, נותר להם רק ניסיון הכבוד. ועל כן יש לדעת, שלמרות שיודעים ומכירים הם בפחיתותו, מקנן הוא בהם".
בן נולד לאחד מתלמידי רבינו. מיהר לבשר לרבינו, והזמינו לסנדקאות. קיבל רבינו את ההזמנה והכיבוד. ויהי אך יצא, והנה לקראתו אחד מרבותיו. בישרו שמגיע לו מזל טוב, נולד לו בן.
-"בן ראשון?" חקר החכם.
-"לא, בן שני", אמר.
-"ולא הודעתני, לא שיתפתני בשמחתך!", נזף בו. "תלמידים הרי הם כבנים. מהיכן הנהגה זו, שבנים לא מודיעים להוריהם על נכדים שנולדו להם?!".
לא מצא מילים להצטדק.
חקר החכם: "מי היה הסנדק בבן הראשון?"
ענה: "מור אבי".
אמר החכם: "כך נאה כך יאה. וכעת, בבן השני, מגיע הכבוד לרב שהוא כאב! התכבדני?!"
אין הזמנה יותר מפורשת. בא במיצר. אמר: "בכבוד, אבל עלי להיוועץ בבני ביתי".
-"שאל, ותודיעני", אמר החכם.
שב ועלה לרבינו, וסח את את הדברים. מה יעשה?
אמר רבינו: "טענתו טענה, אבל אין הוא הרב היחיד, אף לא רוב חכמתך הימנו. יש עוד 'רבנים שהם כאבות'. ועם זאת, דבריו משדרים מצוקה. לא כבוד רוצה הוא, אלא הערכה. מעמיד הוא תלמידים, קשור אליהם בעבותות אהבה, מסור אליהם כל כך, וחש שהם מנתקים קשר, מפנים גב. זה כואב כשזה קורה בין הורים לצאצאים, וכואב בין מלמדים לתלמידים. עליך לכבדו ולהפיס דעתו ואלו יעמדו לרך הנולד לגדול לתורה ולחופה ולמעשים טובים!"
"והרב יבוא?", שאל התלמיד.
"הבטחתי שאבוא". אמנם, ההבטחה ניתנה לכיבוד הסנדקאות, ורבינו היה אז בעת חוליו, כאשר פסק למול והסתפק בסנדקאות. ההליכה קשתה עליו, ותנועותיו הוגבלו.
בני המשפחה התערבו: "אם אינו סנדק, למה שיטרח. אין לך מושג איזה קושי זה עבורו!"
התלמיד נבוך , ותלה עיניו ברבינו. בחכמתו, שתק. שתק דקה ושתיים, ולבסוף הגיב: "הוא תלמיד שלי, וישמח אם אבוא. אז איך אוכל שלא לשמחו?!". ולתלמיד אמר: "לשנה הבאה אשתך תלד עוד בן, וברצות השם אהיה הסנדק". -"אמן", ענו, וכך היה!
(מתוך 'רבינו האור לציון')