למעלה מחמישים שנה עסק ר' ברוך אוביץ ז"ל בצילומים ותמונות של גדולי ישראל, כשהוא מהווה דמות ייחודית ונדירה בענף וזוכה להערכה רבה. עם פטירתו – כ"ג סיון תשע"ח, פורסמה ב'בקהילה' שיחה רוויית אמונה ונוסטלגיה אותה ערכו עימו אהרן קליגר ומאיר וסטהיים לאחר שנודע לו על מחלתו, ושבה סיפר על רגעי הראשית, על החיבה הגדולה לה זכה מכל גדולי ישראל ועל הרגעים הקשים אותם עבר רק בזכות האמונה.
♦ ♦ ♦
מאז שהוא ילד בן 8, ר' ברוך אוביץ מתעסק עם צילומים, תשלילים ונגטיבים. הוא כנראה הראשון שהמציא את ההתעסקות ב'תמונות רבנים'. הוא חווה את כל ההתפתחות הטכנולוגית מצילומי פילמים לצילום הדיגיטלי. עד שהגיע צילום הסי.טי האחרון שעצר את חייו…
ברגע של הפוגה בין טיפול לטיפול, אנו פוגשים אותו לשיחה ארוכה ומלאת אמונה. גם כשבמהלכה הוא משתנק בבכי הוא מבהיר בעיניים עצומות ובקול מתנגן שלא מאפשר ספקות. "אני אדם עם אמונה פשוטה. אני מאמין באמונה שלמה שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הכל לטובה. כך בדיוק קיבלתי את הבשורה.
"אנשים בטוחים שאני מדחיק. מתכחש, או כל שם אחר למי שלא יודע את מצבו. הילדים שלי אמרו לי: 'אבא, אתה יודע מה יש לך?' אמרתי להם: כן. 'אז איך אתה כל כך רגוע ושליו בזמן שאנחנו כל כך מתוחים?'.
"השבתי להם: מאז שנולדתם, תמיד חינכתי אתכם לאמונה פשוטה. אנחנו יודעים שכל מה שקורה בעולם, זה לטובתנו. איך אמרו לי כמה אדמו"רים ורבנים: 'ברוך, ה' יתברך אוהב אותך אהבת נפש. הוא רוצה לתת לך הרבה שפע של דברים טובים. אלא שאז באים המקטרגים ומשטינים. כדי להשתיקם הקדוש ברוך נותן כמה 'פעטש'לך – סטירות של מידת הדין', ומיד כשעוזבים אותי המקטרגים, הקב"ה ישפיע עלי בטובו שפע ברכה והצלחה ועשירות. ואני מאמין בזה שזה עוד יגיע ביום אחד.
"כמובן שהכאבים הם כאבים, אך אני מתחזק בכל יום יותר ויותר", אומר ר' ברוך ומוחה דמעה.
הבטחה לאחר המאה ועשרים
לילדי המילניום שמשוטטים בעולם מלא מצלמות, קשה לתפוס עד כמה היה זה רעיון מופרך, שילד בן 8 ישוטט עם מצלמה פרטית בעולם שלפני 50 שנים. אוביץ היה 'ילד פלא' שכזה.
"בכל פעם שהיינו צריכים להצטלם", הוא נזכר, "היינו צריכים ללכת לפוטו, לעמוד בתור ארוך, ואז להצטלם. זו הייתה הוצאה לא קטנה. פעם אחת אמרתי לאבי: בשביל מה אתה מוציא כל כך הרבה כסף, תקנה לי מצלמה ואני אצלם את כל המשפחה. אני לא יודע להסביר למה, אבל עובדה שתוך כמה ימים אבא רכש לי מצלמה".
במצלמות ה'משוכללות' של הימים ההם, לא יכולת לצלם כמה שאתה רוצה. "לכל תמונה היה מחיר. בכל רצועה של פילם, היה אפשר לצלם בסביבות ה-25 תמונות. כשתמונה לא יצאה מוצלחת, לא היית יכול ללחוץ על כפתור ופשוט למחוק, כמו שעושים היום. זה הפך אותי כמעט באופן אוטומטי לצלם. הייתי צריך להתכונן לפני כל תמונה, לכוון את העדשה ולתפוס את האובייקט.
ואם אתם רוצים לדעת איפה נולד הענף של 'איסוף תמונות רבנים', תקשיבו לתיאור של אוביץ. "באחד הבקרים של ילדותי, ראיתי לפתע את האדמו"ר הצדיק ה'חלקת יהושע' מביאלה זצ"ל פוסע ברחוב. במקרה הייתה המצלמה בידי, ומבלי להסס צילמתי אותו.
"למחרת בבוקר, כשהלכתי שוב ברחוב, פגשתי את האדמו"ר רבי יוחנצ'ע מרחמסטריווקא שהיה בדרכו לטבילה במקווה. גם אותו צילמתי. ואז הבנתי, ששני הצדיקים עושים את המסלול הזה כל בוקר. הבנתי שאני יכול לתזמן תמונה משותפת. אגב, אני זוכר שכילד מאוד התפלאתי למה הם עוברים זה מול זה ולא מחליפים אף לא מילה אחת. הם הסתפקו בהנהון ראש חרישי. רק לימים למדתי ששני הצדיקים הללו הקפידו לא לדבר מילה לפני התפילה. כך או כך, למחרת היום כבר ניצבתי בנקודת המפגש והנצחתי את הרגע שבו הנהנו זה לזה לשלום".
אלו היו התמונות הראשונות. מאז ועד לפני חודשיים, הוא לא חדל לצלם. "חלק גדול מתמונות האדמו"רים מאותן שנים, הם אלו שאני צילמתי", הוא אומר.
את אמונת הצדיקים היוקדת שלו, ספג אוביץ כבר משנות ילדותו המוקדמות. הוא נולד בירושלים של שנת תשט"ו. את שנות חינוכו הראשונות הוא קיבל בחיידר 'עץ חיים' – סניף סיני. "בגיל 10 עברתי ללמוד בתלמוד תורה של חסידי גור".
בחיידר הגוראי הוא הוזמן לשבת ליד אחד התלמידים שהתגלה כאחיינו של הרבי וכבנו של ראש ישיבת שפת אמת מרן האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' מגור זי"ע – הגאון רבי שאול אלתר. כך זכה לבקר בבית ראש-הישיבה. "לפעמים הייתי ישן ואוכל אצלם בבית. היינו הולכים יחד לחיידר".
הידידות עם אחיינו של הרבי זימנה לאוביץ גם כמה גיחות אל הקודש פנימה. "גם את האדמו"ר הבית ישראל זכיתי לצלם כמה וכמה פעמים. זה היה ממש מורכב, מכיוון שהרבי היה ידוע כמתנגד לצילום, והוא גם היה חד מבט.
"כך גם זכיתי כמה וכמה פעמים להיכנס אל הקודש פנימה. בעיקר היה זה ידידי ר' שאול, שהכניס אותי. לפעמים היינו נכנסים באמצע תור הקוויטלך. הרבי מאוד חיבב אותו. כמעט תמיד שוחח עמו בעברית צחה, שלא כדרכו, והרבה להשתעשע עמו במשפטים חריפים.
"אני זוכר פעם אחת, שהרבי שאל אותו : 'מי החבר הכי טוב שלך', והגר"ש ענה: 'ברוך אוביץ'. מיד שלח הרבי לקרוא לי. כשנכנסתי הוא שאל אותי אם אני החבר הכי טוב של הגר"ש, או שהגר"ש החבר הכי טוב שלי?… אמרתי שאנחנו חברים טובים ולמדנו רק דברים טובים אחד מהשני". אבל מאז, עשרות שנים שדרכיהם נפרדו. הגר"ש הפך בעצמו לראש ישיבת שפת אמת. "עם כל הידידות", אומר אוביץ, "אני לעולם לא מתקשר אליו, כי אני יודע שכל שיחה איתו זה ביטול תורה. הוא תמיד באמצע הלימוד. אבל לפני כמה שבועות, הופתעתי. הוא התקשר אלי ואיחל לי 'רפואה שלמה' ושוחח עמי בידידות".
באותן שנים היה אוביץ גם בן בית בביתו של הרבי מביאלה זי"ע. "הרבי היה ידוע בעבודת התפילה המיוחדת שלו. תפילותיו היו ארוכות ונלהבות, ולא תמיד נמצא לו מניין. אני כילד, הייתי מסתובב ברחוב ואוסף לו מניין של מתפללים. אני זוכר שבאחד הימים אספתי יהודי נשוא פנים. אמרתי לו שהרבי מביאלה צריך מניין, והוא הסכים. כשהגענו, הרבי מביאלה ממש קפץ לכבודו. 'ר' בונים', הוא אמר למי שהתגלה כאחיו של הרבי מגור ולימים כאדמו"ר בעל הלב שמחה זי"ע, 'לא התכוונתי להטריח אתכם'. אבל הלב שמחה הצטחק ואמר: היה איזה ילד שביקש ממני ברחוב להשלים מניין. למה לא…".
גם ברגע הזה, כשעתיד חייו אינו ברור, אוביץ מתחזק מאוד ממשפט אחד שאמר אז הרבי למקורביו. בעיניים עצומות הוא חוזר על ההבטחה שכמו מקבלת עכשיו משמעות עמוקה . "הרבי אמר שלאחר אריכות ימיו ושנותיו, הוא יזכור את הילד ברוכ'קע, שהציל אותו כמה וכמה פעמים מתפילה בלי מניין".
המשקפיים של הרבי מויז'ניץ
"לפני כמה ימים", מספר לנו אוביץ, "הופתעתי לקבל שיחת טלפון. הדובר מעברו השני של הקו, היה האדמו"ר מויז'ניץ (מרכז), חבר ילדות שלי. הוא סיפר לי ששמע על דבר המחלה, ובמשך שעה ארוכה פשוט בכה איתי בטלפון. 'ברוך אוביץ', בכה הרבי, 'הריבונו של עולם כל כך אוהב אותך, לכן הוא נותן לך כאלה פעטשאלאך' (-סטירות חיבה).
"בתוך דבריו אמר לי הרבי שלמחרת הוא מתכוון לעלות לקברה של אמו הרבנית, לרגל היארצייט. הוא התחייב להזכיר אותי בתפילתו וגם לבקש עלי במיוחד בקבר אביו האדמו"ר ה'ישועות משה' זי"ע – 'הוא כל כך אוהב אותך', סיים הרבי.
"למעשה", מפתיע אוביץ, "הרבי מויז'ניץ הציל אותי". היה זה כשהוא היה קרוב לגיל 10. "בימים ההם היה מקובל לשלוח ילדים צעירים ללמוד בתנאי פנימייה. אני נשלחתי לפנימייה בבני ברק. לא שחלילה היה לי רע בבית. תמיד היה לנו טוב ונעים. למרות שמשפחתנו מנתה 13 נפשות, ברוך ה' לא היה חסר לנו. אבל בתפיסה של אז, הפנימייה הייתה אמורה להעניק לילדים 'עצמאות' ובגרות".
בבני ברק, נשמתו החסידית מצאה את מקומה בבית ויז'ניץ. "זכיתי להשתתף בטישים של הרבי ה'אמרי חיים' זי"ע, למשש את האווירה המיוחדת שהייתה בבית ויז'ניץ". אבל את המעורבות של הרבי ה'ישועות משה' בחייו הוא לא שוכח. "זה היה באחד משיעורי הגמרא בחיידר. הרגשתי חולשה נוראה. לא הבנתי מילה. המלמד ביקש ממני לקרוא ממה שכתוב על הלוח, אבל אני לא ידעתי. הוא סטר לי על פניי, משום שחשב שאני מזלזל בלימודים.
"אני כילד, קיבלתי את זה בצורה מאוד קשה. אמרתי לכמה מידידיי, שזהו, לעולם לא אדרוך עוד בחיידר. עד היום אין לי מושג איך בדיוק זה קרה, אם המקרה המדובר היה בסוף שבוע, כבר בשבת הקרובה ההתבטאות הזו הגיעה לאוזניו של ה'ישועות משה' – שאז כאמור עוד לא היה אדמו"ר.
"במוצאי שבת מיד אחר הבדלה, נקראתי לבוא אליו. הוא קירב אותי לחלון ואמר: הבט נא השמימה, ספור את הכוכבים ותגיד לי כמה כוכבים אתה רואה. אחרי כמה רגעים של מבט, התנצלתי ואמרתי: אני לא רואה אפילו כוכב אחד. לרבי זה הספיק: 'עכשיו הכל מובן', אמר לי, 'אתה פשוט צריך משקפי קריאה'.
"וזה לא נגמר בזה. למחרת, באמצע הלימודים בחיידר, הגיע אברך לחיידר ולקח אותי במונית עד לאיזו מרפאה ברמת גן, שם עשו לי בדיקת עיניים והרכיבו לי משקפיים. כשהלבשתי אותם ראיתי עולם חדש.
"קשה להאמין עד כמה התמסר אותו צדיק עבור ילד יהודי שלא ממשפחתו ולא מחסידיו. בסך הכל למדתי בכיתת בנו – האדמו"ר – והוא ככה התמסר אלי. אגב, לאחר מעשה שאל אבי את ה'ישעות משה', מאיפה היה לו את הכסף לקניית משקפיים, משום שבימים ההם זה היה סיפור של כמה מאות לירות. הרבי התחמק ולא השיב. לאחר שנים נודע לי מר' הערשל כץ, שהרבי הוציא את הכסף מכיסו.
"בכל אופן, כעבור כמה ימים, הגעתי אל הרבי וביקשתי להודות לו. אמרתי שברוך ה' אני רואה הרבה יותר טוב. הרבי אחז בידי ואמר לי מילים שנחקקו בי: 'אגיד לך משהו שתזכור לכל החיים: מהיום תתאמץ לראות אצל יהודים רק דברים טובים'. מאז", מסיים אוביץ בהתרגשות, "אני יכול לומר שאני מתאמץ לראות רק טוב על היהודים".
גם המעבר של ר' ברוך אוביץ לחצר קרעטשניף ברחובות, כרוך בסיפור חסידי מרתק. "זה היה בחודש אלול של שנת תשכ"ח. הייתי אז בחור של בר מצווה. בדיוק אז נסע אבי לבקר קרובי משפחה שהתגוררו ברחובות. במהלך ביקורנו שאל המארח את אבא אם הוא רוצה לראות 'רומיינישע צדיק' (-אדמו"ר רומני). היה זה האדמו"ר רבי משה מקרעטשניף זי"ע.
"כשנכנסנו, הביט בי הצדיק, ואז שאל את אבא היכן אני לומד. אבא השיב שעד עכשיו למדתי בויז'ניץ, ועתה הוא מחפש לי ישיבה. הרבי הביט בי ממושכות ואז אמר: 'אני רואה ששורש הנשמה של הבחור הזה בקרעטשניף. אם רק ייתן את הסכמתו', הוסיף הרבי, 'הוא כבר בין תלמידי הישיבה, לא יבחנו אותו…'. יצאתי לעשות סיור בישיבה, ולאחר מכן שבתי ואמרתי לרבי שאני מסכים.
"החל מאז, חמישים שנה שאני חסיד קרעטשניף בכל שס"ה ורמ"ח. התחבבתי מאוד על הרבי זצ"ל, על אף שזכיתי להסתופף אצלו שנה אחת בלבד, שהרי נפטר בט"ו תמוז ואני נכנסתי אליו בח' אלול קודם לכן, וגם אצל בנו, מאז שקיבל מורי ורבי האדמו"ר מקרעטשניף את ההנהגה, אני מסתופף בצלו לאורך ימים ושנים.
"וכמים הפנים אל הפנים, אין יום שהרבי לא מתעניין אצל אחד מבניי וחתניי על מצבי הבריאותי".
צלם של ארבעה דורות
בכל קנה מדידה, ר' ברום אוביץ הוא 'תופעה' בחצרות האדמו"רים. "יש היום כמה וכמה חצרות קודש שאני כבר מצלם שם ארבעה דורות. יש אדמו"רים שצילמתי את האלטער זיידע שלהם", הוא אומר בחיוך.
"בפעם הראשונה שצילמתי את כ"ק האדמו"ר מרחמסטריווקא", מספר אוביץ, "הוא הסתכל עלי במבט שכולו ענווה. הוא אמר לי: ר' ברוך, אתה הרי צילמת את אבי ואת סבי, אילו פנים יש לך שאתה מצלם גם אותי…
"יש לי גם תמונה יפה שצילמתי בבר המצווה של האדמו"ר מנדבורנה. רואים בה ארבעה דורות של אדמו"רי בית נדבורנה. תמונות רבות יש לי מהאדמו"ר רבי איתמר. את כל זה עשיתי בשנים ההן".
את המעבר שלו ל'צילום תעשייתי' של אדמו"רים הוא עשה אחרי שהחל לשמש כמלמד לילדי חמד. "התחלתי בתלמוד תורה צאנז בבני ברק אחר כך המשכתי כמה שנים נוספות בתלמוד התורה המקומי בעמנואל; המשכתי ל'עץ חיים', משם לטבריה, משם עברתי לביתר ושם נשארתי עד היום.
"תמיד אהבתי את המקצוע הקדוש הזה", הוא אומר במבט מלא געגועים. "אהבתי לעבוד דווקא עם ילדי הגן. ילדים טהורים שאין בהם טעם חטא. אומרים בשם הרבי מקוצק שהוא אמר כל ימיו שהוא מחזיק טובה למלמד שלימד אותו את האותיות, משום שזו הייתה תורת אמת. זה גיל שאתה יכול לטעת בילדים נקודה טובה של יראת שמים ואהבת תורה".
לכל אורך מסלול חייו המפותלים, הוא הלך עם המצלמה. "בעמנואל", הוא נזכר, "הייתי אני זה שצילם את התמונות המפורסמות של הלב שמחה מגור, שהגיע לביקור במסוק. כך גם צילמתי את הרבי ה'שפע חיים' מצאנז בביקורו ועוד".
כשהתיישב בטבריה, הוא כבר הפך את העניין לשיטתי: "אחרי כמה חודשים בעיר, יצרתי קשרים עם הנהלת בתי המלון בטבריה. ההסכם שלנו היה שבכל פעם כשהיה מגיע אדמו"ר או רב לאחד מבתי המלון בעיר, הייתי מקבל טלפון עם הפרטים. אני ניצלתי את זה והייתי יוצא למחרת עם כל תלמידיי לחדרו של האדמו"ר האורח, להתברך מפיו. וכמובן הייתי לוקח איתי את המצלמה. בימים הבאים היו כל הילדים מקבלים ממני את התמונות שלהם עם הצדיק למזכרת.
"אני זוכר שבאחד הימים הגיע מארצות הברית האדמו"ר מסטאניסלאב-מאנסי זצ"ל. כמובן שיצאתי אליו עם כל תלמידי הכיתה שלי. הרבי ממש נהנה, והביקור והתארך למשך כמה שעות. הוא חילק להם מיני מתיקה ורקד עמם בשמחה גדולה. היה רגע שחשבתי שהגזמתי, ושבגללי הרבי הפסיד את מנוחתו. לפני שיצאנו התנצלתי על שהכבדתי עליו. הרבי קם ממקומו וממש גער בי: 'מה זה עולה על דעתך. כשאני נמצא בביתי שלי יש לי לכל היותר ספר תורה אחד. אבל אתה הבאת לי לחדר שלושים ספרי תורה'לך, שאני לא אשמח?! זו הטובה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לי.
בפעם אחרת, הגעתי עם הילדים אל חדרו של האדמו"ר המקובל רבי דוד אבוחצירה מנהריה, אלא שהגבאי לא הרשה לי לצלם. ביקשתי רשות ונכנסתי אל רבי דוד, סיפרתי לו שאני מלמד ואני נוהג לתת לילדים את תמונותיהם עם הצדיקים, וזה מאוד משפיע עליהם, כי הם תולים את התמונות בביתם ובכל לילה הם מנשקים בחיבה את התמונות. הוספתי שעל אחת כמה וכמה כשמדובר בנכדם של אדמו"רי בית אבוחצירא, נכד הבבא סאלי ובנו של הבבא מאיר שהדבר יעשה רושם גדול על הילדים, שרובם היו מעדות המזרח.
"רבי דוד הקשיב לי ואמר: 'האמת שאני לא אוהב תמונות, אך אם בזכות זה הילדים ינשקו ויזכרו את צדיקי משפחתנו, אני מסכים'. ואכן, אני חייב לומר שכמעט כל תקופה אני פוגש אנשים מבוגרים שאני לא מזהה, אבל הם מציגים את עצמם כתלמידים שלי מאותן שנים. רבים מהם מעידים בפני שהם עד היום שומרים את התמונות ונהנים מהן.
"כך גם", מוסיף אוביץ, "אני זוכר למשל את ביקורו של כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל בטבריה. באתי עם הילדים, והוא חילק להם מטבעות ברכה. לקחתי את המטבעות וציפיתי אותם בנרתיק עם כיתוב מיוחד. ועד היום, שלושים שנה אחרי, אני פוגש ילדים שעדיין שומרים על ה'קמיע' הזה.
"אגב, באותו ביקור, אמר לי האדמו"ר מערלוי שהוא חש השתוקקות עצומה להשתטח על קברו של האמורא הקדוש רבי חייא ובניו, אלא שאין לו כוח, משום שצריך לטפס מאה וחמישים מדרגות. אמרתי לרבי שאני אנסה להסדיר את העניין. השגתי רכב מיוחד שייקח אותו עד לשם. לעולם לא אוכל לשכוח את שמחתו בעקבות אותה השתטחות. הוא אמר לי למחרת: 'ר' ברוך, יש לי הכרת טובה אליך. אני כל הזמן לומד את דברי רבי חייא, מעולם לא זכיתי להשתטח על קברו. אתה זיכית אותי".
העקרונות שסללו דרך לגאב"ד
הרבה לפני המקצוענות יש לר' ברוך אוביץ עקרונות שמהם הוא לא זז. "מיד כשהתחלתי לצלם קבעתי לעצמי גבולות ברורים. אני לעולם לא מצלם נשים. וכך, אני גם לא מסכים שהתמונות שלי יגיעו לאתרים באינטרנט או לעיתונים שאינם דתיים. לא אכפת לי להפסיד כסף. יש לי עקרונות".
הקפדה נוספת שיש לו בשנים האחרונות, נוגעת לצילום הלוויות. "אני מעדיף לא לצלם 'מיטה' ומראות קשים שכאלו. אני גם לא נוהג לצלם בבית האבלים. אני זוכר פעם אחת, שאחד מגדולי ישראל ישב שבעה על אחיו, הוא קרא לי ופרס בפניי את לבטיו: 'אני כבר אדם מבוגר, וסובל מכאב רגליים חריף. אסור לי לשבת על כסא נמוך, אבל אני חושש שאם יתפרסמו תמונות יאמרו שאני יושב שלא כדין'. התחייבתי לשמור שלא יצלמו אותו, ואף תליתי שלט והוא מאוד הודה לי על כך".
הראשונים שהבחינו בייחודו של 'הצלם' אוביץ, היו מושאי תמונותיו – גדולי ישראל. כך למשל לפני כמה שנים, העיד הגאון הצדיק ר' יעקב מאיר שכטר בפני אחד מבאי ביתו ואמר: 'ר' ברוך אוביץ הוא ירא שמים'. כשנשאל מה ראה על ככה, סיפר שראה אותו לפני אחד האירועים, מוציא מתיק הצילום שלו דף לבן ודבק, ניגש לעמוד התפילה ומכסה את שם הוי"ה מה'שויתי'. "זה נכון", מאשר אוביץ, "אני מאוד מקפיד על זה. כי התמונות עלולות לבוא לידי ביזיון. באותה הזדמנות אמר לי רבי יעקב מאיר: 'דע לך שבזיון שם השם גורם לעניות, ולהיפך הזהירות בכבוד ה' מביאה עשירות', אני בטוח שדבריו עוד יתקיימו בבריאות הגוף והנפש".
ואם בדרך כלל שוררת מתיחות כלשהי בין הצלמים לבין גדולי ישראל, הרי שאצל ר' ברוך אוביץ ההפך הוא הנכון. כל גדולי הדור מוקירים ומכבדים אותו. "אני לא אצלם רב בלי רשות", הוא מבהיר.
אחד המקומות המפתיעים שהוא מורשה לצלם בו כמעט בלעדית הוא ביתו של גאב"ד ירושלים הגרי"ט וייס, שמחוצה לו תולה שלט גדול האוסר לצלם בו. "פעם הוזמנתי להשתתף בכינוס של העדה החרדית, צילמתי, אבל היה נראה שהגאב"ד מקפיד על כך. לאחר מכן נכנסתי אליו ושאלתי אותו האם הוא מקפיד עלי. הגאב"ד השיב לי שבמשך כל שנות מגוריו באנטוורפן, כמעט לא צילמו אותו. ואילו כאן, מהרגע שהגיע לירושלים כל הזמן מצלמים.
כשהגאב"ד דיבר על כך עם עסקני העדה החרדת, הם הסבירו לו שהם חייבים לצלם כל אירוע, כי הם היחידים בארץ שנאבקים על משמר הדת וכל המלחמות הללו עולות הון רב, ורק התמונות מאפשרות לגייס את סכומי הכסף. "נאלצתי אפוא להסכים להם', הסביר לי הגאב"ד, 'אבל התניתי עמם שלפחות אצלי בבית לא יצלמו'.
"מאז", אומר אוביץ, "בכל פעם שבאו אל הגאב"ד אדמו"רים ורבנים וביקשו שאצלם אותם, הייתי נכנס קודם ומבקש את רשותו. רק במקרים בודדים לא הסכים.
"הייתה פעם שהגיע איזה אדמו"ר מחו"ל אל הגאב"ד. כדרכי נכנסתי לשאול אם הוא מרשה לי לצלם, והוא אמר לי שמאחר שמדובר בתקופת בחירות, הוא לא רוצה שאנשים יסיקו מהצילומים מסקנות מרחיקות לכת, ולכן ביקש שאמנע. נשארתי בחוץ עד לסיום הפגישה. לאחר מכן נכנסתי לאחל לגאב"ד: א גוטע נאכט. הגאב"ד ניגש אלי ואמר לי: 'הרב אוביץ, כשאמרתי לא לצלם לא התכוונתי שתישאר בחוץ. היית יכול להיכנס ולשמוע דברי תורה…".
בירושלים התפרסם הסיפור הבא, שרק מדגיש את ההסכמה הנדירה שאוביץ זוכה לה: היה זה כשילדי תלמוד תורה ירושלמי הגיעו להיבחן אצל הגאב"ד. היה שם ילד שהוציא מצלמה והתחיל לצלם בלי רשות. הגבאים כעסו עליו ועצרו אותו. אבל הילד, שכנראה לא ניחן בדרך ארץ, שאל: ולמה לברוך אוביץ אתם מרשים. את התשובה השיב הגאב"ד בעצמו: "לרב אוביץ מרשים כי הוא שואל רשות לפני כל דבר".
♦ ♦ ♦
השבוע [-כ"ג סיון תשע"ח] לאחר שהתייסר והזדכך במשך יותר משנתיים וחצי, השיב הרה"ח רבי ברוך אוביץ ז"ל את נשמתו המזוככת ליוצרה. הצלם נקרא אל הקודש פנימה. יהי זכרו ברוך.
(קטעים מתוך כתבה ב'בקהילה' – כ"ד סיון תשע"ט)