"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב" (שמות כ"ח, ג')
מעיד הרב ישראל מאיר לאו, מתלמידי הישיבה ב"זכרון יעקב":
הישיבה היתה עדיין בחבלי לידתה. בכל בוקר היה רבינו נכנס לבית בו ישנתי אני וחברי, ומעיר אותנו מהשינה. ישנו כעשרה בחורים במבנה ערבי נטוש. הוא היה נכנס לחדר כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, ואנו, הבחורים, בראותנו אותו היינו קופצים מיד מהמיטה.
באחד הבקרים, עת נכנס רבינו להעירנו, כולם קפצו ממיטותיהם, חוץ ממני. רגלי היתה נפוחה מאוד ולא היה ביכולתי לעמוד. היה זה כתוצאה מתאונה שקרתה לי בשנה קודמת, עת למדתי בישיבת "קול תורה" בירושלים. על רגלי נפל ספסל כבד, וגרם לכך שהציפורן נשרה. זו החדשה לא צמחה כראוי ונכנסה לבשר, דבר הקרוי בעגה הרפואית: ציפורן חודרנית. ובאותו בוקר לאחר שנה בה צלעתי וסבלתי, התמלאה סאת הייסורים.
רבינו היה זה שהבחין בכך. הוא ראה כי אינני מזדרז כדרכי, עם שאר חבריי, למהר ולקום לעבודת הבורא, והוא גם ראה את הסיבה לכך. היות שעדיין לא נעלתי את נעלי, הוא הבחין במוגלה ובנפיחות הרבה שהצטברה בכף הרגל. הוא ביקש כי אשען עליו – ממשיך הרב לאו לספר (כשדמעות חונקות את גרונו, והדיבור נעשה כבד עליו, בהזכרו באותם ימים, בהם המשגיח, הצדיק שבע-הימים, שימש לו כאב רחום…)
"קום הייפט זיך אוף מיר" – והפציר כי אשען עליו, וכך ילך איתי עד לבית הכנסת. הרגשתי שאין זה לפי כבודו, וסירבתי. וכשאני נושך את שפתי מכאבים הלכתי לצידו, עד לבית הכנסת.
אך בזאת לא תמה דאגתו אלי – ממשיך הרב לאו. באמצע ה"סדר", כשאני יושב ולומד, הרגשתי בטפיחה על שכמי. הסתובבתי לאחורי, והנה, רבינו ניצב עלי – "קומט, מיר פארן יעצט ביידי לחיפה- צו א דוקטור" (= בוא אנו נוסעים שנינו לחיפה – לרופא).
שאלתי: "ואס הייסט מיר" – מה פירוש: "אנחנו"?
ענה לי: "איך פאר מיט דיר" – אני נוסע איתך.
ואני, בידי אין גרוש – לא לאוטובוס ולא לרופא.
רבי נח נתן לי כסף להוצאות הדרך ולתשלום לרופא (רבי נח שימנוביץ, מתלמידי ה"ברכת שמואל", חתן רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי, מייסד וראש ישיבת "כנסת חזקיהו", אשר כרע ונפל מיד עם העברת הישיבה מ"זכרון יעקב" ל"כפר חסידים").
"אבל אוכל לבקש את אחד החברים שיצטרף עמי לנסיעה" – ניסיתי להתחמק מבקשת רבינו לנסוע עמי, הרי לא רציתי להטריחו.
"דבר שאני יכול לעשות בעצמי לא אבקש מהשני" – עמד רבינו על שלו, וניסה שוב לשכנעני שאבוא עמו לחיפה. אך גם אני התעקשתי. לא הרשיתי לעצמי להטריח את המשגיח שבע-הימים. ואמנם כן, לבסוף נסעתי עם אחד החברים שניאות לקחתני לרופא בחיפה, והוטב לי בס"ד.
לתוך הפה
כאבים, החום מתגבר. חולשה כללית מתפשטת בכל גופו של הבחור. תלמיד הישיבה שוכב היה, מוטל חולה במיטתו. "קראו לרופא"- מציעים חבריו.
ואכן, נתקבלה ההצעה, והרופא הגיע. הוא בדק את החולה, קבע את סוג המחלה ורשם תרופה מסוימת שעל החולה לקחתה. אך החולה מסרב לעזור לעצמו. הוא אינו רוצה בשום אופן לקחת את התרופה שנתן לו הרופא. חבריו ניסו לשכנעו, הפצירו בו שיטול את התרופה ויבריא, אך הוא בשלו – אין הוא מוכן ליטול את התרופה ויהי מה.
השמועה הגיעה לאוזני המשגיח, ותיכף ומיד בא לבקר את החולה ולבדוק את המצב לאשורו.
"אמור אחרי מילה במילה" – נשמעה בחדר החולה בקשתו האבהית של רבינו, לתלמידו החולה.
הוא ישב ליד מיטת הבחור ואמר לו: אמור איתי ביחד מילה במילה: "יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חינם אתה".
וכשסיים את ה"יהי רצון", ציווהו רבינו לפתוח פיו ונתן את התרופה לתוך פיו ממש.
"מצאתי דרך להתחסד עם הבחורים…"
מידי בוקר בבוקרו בהגיע שעת הקימה, היו חשים הבחורים בישיבת "כפר חסידים" במין דגדוג קל ונעים באוזניהם, או במין ליטוף של חיבה, וכשהיו פוקחים את עיניהם, היו רואים ליד מיטתם דמות המעוטרת בטלית ותפילין, דמות המלאה ברוך ואהבה, כאחד ממלאכי השרת. היה זה רבינו שבעצמו בא להעיר את תלמידיו משנתם. הוא בעצמו ולא על ידי שליח.
הסביר רבינו: "אדם מישראל מחויב לגמול חסד עם הזולת בכל יום, אך לצערי אין נותנים לי לעשות חסד ולעזור לזולת, לכן מצאתי דרך להתחסד עם הבחורים ולהעירם לתפילה.." והוסיף:
"רק לא בגערה! אדם שהעירוהו בגערה הקדיחו עליו את היום כולו…"
משלוח מנות – לבעל החסד שבבחורים
בפורים רצה רבינו לקיים את מצות "משלוח מנות" לבחורים בישיבה. כמובן, לא ניתן לקיים זאת לכל בני הישיבה. מיהו זה שיזכה שעל ידו תתקיים המצוה? ובכן, רבינו התעניין אצל הבחורים: מיהו הבחור שחותך את נייר הטואלט לפני שבת לצורך הרבים בישיבה…
(מתוך 'ר' אל'ה' – הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל)