"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" (בראשית כ"ט, כ"א)
גם בהיותו בארה"ב, השתדל הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל להשתתף בשמחות של תלמידים, אף אם הדבר כרוך היה במאמץ של נסיעה ממושכת, ולמרות שהגיע אל אדמת נכר במסירות נפש, כדי לעזור בכלכלת הישיבה, בכל זאת התאמץ רבינו להשתתף בשמחות, כפי שאב לא יוותר על השתתפות בשמחת בנו גם אם הדבר קשה לו.
פעם ,כאשר עמד לצאת לנמל התעופה בדרכו חזרה לא"י, התקבלה לפתע שיחת טלפון, שהערב תתקיים שמחת אירוסין של אחד מבני הישיבה בעיר מונסי. רבינו הגיב בפשטות שעליו להישאר ולנסוע למונסי, לשמחת האירוסין. הרבנית הזדעקה: "הלא יש כרטיס מוכן לטיסה, הכל מתוכנן ומאורגן", אולם רבינו ענה: "וכי לבן שלנו לא היינו נשארים לאירוסין?!", לבסוף הגיעו החתן והכלה למעונו בהפתעה. רבינו הרעיף עליהם ברכות לרוב, ואז יצא לשדה התעופה.
באחד מביקוריו של רבינו בלונדון, נודע לו שתלמיד שלמד פעם בישיבה, נישא הערב בעיר. אותו תלמיד לא ידע שרבינו נמצא בלונדון ולכן לא הזמינו לחתונה, אולם רבינו אמר למלוויו שהוא רוצה ללכת לחתונה, גם בלי הזמנה. אחד ממלוויו טען שאביו של החתן שהוא גביר גדול, לא תורם כסף לישיבה, למרות שלמד בה שנים רבות, ולכן לא ראוי שרבינו יטרח וילך לחתונה. בפרט שרבינו לא הוזמן, ועוד, רבינו הלא הגיע ללונדון במטרה לאסוף כסף וכל דקה חשובה.
רבינו דחה את כל הטענות, ואמר: "תלמיד זה למד בישיבה, ומחוייב אני לשמוח בשמחתו, וכי משום שאביו מתנהג שלא כהוגן, עלי להעניש את תלמידנו?!" וסיים: "אם לא תקחו אותי, ארד בעצמי לרחוב ואקח "דרייבר" (נהג) עד לאולם השמחות".
לשמוח עם הילדים
כשהיו נכנסים להזמינו לחתונה, בין אם היה זה החתן ובין אם היו אלו המחותנים, היה רבינו פותח את ההזמנה ומתבונן בכל הפרטים היטב. הוא הקפיד על כך, גם אם היה זה החתן העשירי שנכנס באותו יום להזמינו, וגם כאשר היה בחולשה עצומה, והדבר עלה לו במאמצים מרובים. בשמחות הנישואין של בני הישיבה עשה את מירב ההשתדלות לבוא ולשמוח עם החתן ביום שמחתו. בטרם נעשה לראש ישיבה היה משתתף בחתונה זמן ניכר, רוקד ומרקיד, מוריד את הפראק והכובע כדי שיוכל לרקוד ולשמח במרץ, כעלם נעורים. פעמים כשניגש אליו אבי הבחור והזדהה כאבי החתן, היה מגיב: "הוא גם הבן שלי".
פעם הגיע לחתונת אחד מבחורי הישיבה, והבחין שאין מספיק בחורים שישמחו וירקדו כראוי. הסיבה היתה שהבחור הגיע לישיבה מישיבה אחרת שנה קודם לכן, ובאותה שנה שלמד בישיבה החסיר בגלל שחלה במחלת "מונו", כך שמהישיבה הקודמת לא באו משום שעבר משם, ובישיבת מיר לא הכירו אותו כמעט. רבינו החליט שהוא זה שישמח אותו ככל יכולתו. הוא רקד ורקד, נח ושוב רקד, ושהה בחתונה עד מאוחר מהרגלו. קרובי המשפחה והמחותנים עמדו משתוממים, הם לא ידעו שהוא מקורב כל כך לראש הישיבה, והשתתפותו הממושכת היתה להם מפתיעה.
ככל שנקפו השנים היתה עצם השתתפותו כרוכה בקושי גדול, הן מחמת ריבוי התלמידים בישיבה, ובניהם של אלפי אברכי הישיבה, כאשר לפעמים החתונות מתקיימות בערים שונות, והן מחמת מחלתו ומצב בריאותו הרופף. אולם רבינו עשה כל מאמץ ללכת לכל שמחה שיכול. לא אחת לאחר שכבר הודיעו שלא יוכל להשתתף בשמחה. גברה לבסוף אהבת התלמידים שבלבו, ובכוחות לא לו הגיע לחתונה. פעם התקשרו מביתו לבעל שמחה והודיעו שהוא מצוי באפיסת כוחות מוחלטת ואינו יכול לבוא לשמחה, לבסוף הוא בא. כששאלוהו מדוע בא, הלא הוא בחולשה כה גדולה, ענה, אכן נחלשתי מאד, אולם ברוך ה' לפתע קבלתי כוח והחלטתי לקום ולבוא.
לפעמים, כשהתקיימו כמה אירועים מחוץ לעיר, חזר לירושלים בשעה מאוחרת מאד, והתלבטו האם ללכת לחתונה, שכן ספק אם עוד יפגוש את בעל השמחה, אולם, כהרגלו הכריע: "הולכים!" שווה היתה לו הטרחה מספק, אולי ישמח את תלמידו ביום חגו.
בחתונות התלמידים היה נכנס בשמחה גדולה והשתדל לשמח בכל כוחו. בשנים האחרונות היה מתאמץ פעמים רבות לקום מכסא הגלגלים ולרקוד לכבוד השמחה הגדולה, שמחת תלמיד הישיבה. מאחוריו עמדו מלוויו וחרדו, הם ידעו שהוא עלול, חלילה, ליפול ובדרך הטבע צריך להחזיק אותו. אולם הוא, ששמח בכל ליבו בשמחת תלמידו – קיבל כוחות לא לו, רקד והרקיד, תוך שהוא מחפש את המחותנים והסבים שיכנסו אף הם למעגל הריקודים.
אחד מבני המשפחה מתאר כיצד היתה נראית השתתפותו בשמחת כל אחד ואחד מבני הישיבה. פעמים רבות, הגיע הערב, ורבינו היה מותש לחלוטין לאחר יום ארוך ומפרך של עמל התורה, שיעורים וחברותות ועול הרבים הרוחני והגשמי המוטל עליו. רבינו שב לביתו חיוור וחלש, כשהוא מבקש לברר אלו שמחות יש הערב בישיבה. מתברר שהערב מתקיימות חמש שמחות, "במצב זה, לא שייך בשום אופן ללכת לכולם" – פוסקים כולם, הוא שואל של מי השמחות? מתחילים למנות בפניו: "של פלוני", מיד הוא מגיב: "אליו אני חייב ללכת!" והשניה "של פלוני", שוב חוזרת על עצמה אותה תגובה. וכך כמעט לגבי כל אחד ואחד, כשרבינו זוכר ומפרט למה אל פלוני זה הוא חייב ללכת. ולבסוף נופלת ההכרעה: הולכים לכל השמחות!
עד היכן הגיעו הדברים: באותו ערב בו נישא בנו בכורו של רבינו, ראש הישיבה שליט"א התקיימה חתונה של אחד מבני הישיבה. ברור היה לכולם שביום שמחת בנו בכורו לא יתכן שרבינו ימצא זמן להשתתף בשמחה אחרת. להפתעת התלמידים יצא רבינו משמחת נישואי בנו, עצר מונית, נסע לחתונה השניה, רקד עם החתן והמחותנים רבע שעה וחזר לשמחתו.
(מתוך בכל נפשך)