"כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו, כ"ו)
כשיסד מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל את רשת החינוך התורנית, הקים מקורבו הרב אריה לב ארי שליט"א תלמוד תורה בירכתי צפון, שבקרית שמונה, בנשיאותו. כל דבר, קטן כגדול, נחתך על פיו. פעם, נסע רבינו לקברי צדיקים בצפון, ואמר למקורביו: "בואו וניסע לקרית שמונה, ונבקר בתלמוד התורה". נסעו, וביקרו בהפתעה. המנהל לא היה, אבל המלמדים לימדו והתלמידים למדו, ורבינו עבר מכיתה לכיתה ושאב רוב נחת. בחן את התלמידים וידעו תלמודם, השמיע באזניהם דברי חיזוק והביע התפעלותו.
כשנודע דבר הביקור למנהל, התקשר לרבינו: "מדוע לא הודיע הרב על ביקורו, הייתי נשאר ומקבל פניו בכבוד רב? לא ציפיתי לאורחים ונסעתי להסדיר עניינים הנוגעים לתלמוד התורה…"
"אל תצטער", ניחמו רבינו, "יודע אתה שהכבוד הוא הדבר האחרון המעניין אותי!"
"הכבוד הוא כבודנו, ולא כבודו!" התרגש המנהל, "המוניטין של התלמוד תורה הוא, מהיותו בנשיאותו. עתה, כשזכינו בביקורו, אילו הייתי יודע הייתי מצלמו עם התלמידים. זה היה משמחם, ומועיל לרישום לשנה הבאה!"
"איני יודע כמה חשוב צילום כזה", השיב רבינו בענוותנותו, "אבל ידעתי שזה חשוב לך וישמח אותך, ודאגתי לכך. לאחד התלמידים שנתלוה לנסיעה היתה מצלמה, וביקשתיו להנציח את המעמד"…
מצפים לבואי, איך אוכל לאכזב?
סח הרה"ג רבי בנימין בצרי זצ"ל, רב קרית האבות בבאר שבע, מתלמידי רבינו הוותיקים: בעידוד הדרכת רבינו, הקמנו את תלמוד התורה באופקים שבנגב, שהתנהל בנשיאותו ובהכוונתו. הזמנו את רבינו למסיבת החומש.
האמת, הטרחה היתה רבה ועצומה, הן מחמת טלטול הדרך והזמן היקר מפז, והן מחמת העובדה, שחתני המסיבה היו דרדקים בני ארבע, ואבותיהם רחוקים מלהיות בני תורה, ומה לתבן את הבר?! אבל שיערנו שבואו יחזק את הת"ת ויגביר את ההרשמה. גדול שם רבינו, ורבים ינהרו להתברך. יתפרסם וישתרש שהת"ת בנשיאותו, ובואו יהיה לברכה מכמה וכמה בחינות.
רבינו נעתר לבקשה, ונקבע שנבוא לקחתו.
הגענו בעיצומו של התקף חולי ומכאוב של הרבנית עליה השלום. היא התייסרה נוראות, ורבינו המתין לבוא הרופא. הבנו שאין זו השעה המתאימה. איחלנו 'רפואה שלימה', והודענו שנמסור את ברכתו.
"לא, לא", מחה רבינו, "ברוכים אתם בבואכם, אני מתנצל על קבלת הפנים, אך מבקש בכל לשון של בקשה: אל תלכו! הכנסו לחדר הלימוד שלי, אביא שתיה, ונראה מה לעשות!"
אי אפשר היה לעמוד מול ההפצרות. הרב ליוונו לחדר הלימוד, ושב אל הרבנית. ישבנו ואמרנו תהילים להחלמתה. בינתיים הגיע הרופא, והורה לאשפזה. הוזמן אמבולנס. רבינו נכנס לחדר, ומסר לנו את דברי הרופא, וביקש סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לנו.
קמנו ואיחלנו 'רפואה שלימה'. רבינו ענה אמן בחום, ואמר: "מורי ורבי 'המורה' – הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל – הביא דברי המדרש (בראשית רבה צ"ב, א'): אין לך אדם בלא יסורים, אשריו לאדם שיסורים באים עליו. והקשה: הלא המדרש סותר עצמו מיניה וביה. אם אמרו שאשרי האדם שיסורים באים עליו, משמע שאינם באים על כל אחד. ואיך אמרו שאין לך אדם בלא יסורים? והתשובה שהיסורים יכולים לבוא על האדם בשני אופנים. האחד, ואשריו, כשהם באים עליו ישירות. לפחות אשתו אינה סובלת. והאופן השני, כשהם באים על אשתו, ואז שניהם סובלים. שהרי נושא הוא עימה בעול, וסובל יחד עימה!"
הבנו, שבכך נפרד מאתנו רבינו מתוך דברי תורה. אך הוא המשיך ואמר: "בני, הגאון רבי אליהו שליט"א, יסע עימה לבית החולים, ואני אבוא אתכם!" נדהמנו. הן זה עתה העיד בעצמו שסובל הוא את סבלה של הרבנית ובצרתה לו צר, נושא עימה בעול במלואו. ואיך יוכל לנסוע למסיבה, ולבו בל עמו?
אבל רבינו הגיב בטבעיות: "פרסמתם מודעות, אנשים ממתינים לבואי, הילדים מצפים לבואי, אשמחם כשאבוא ויתאכזבו אם אעדר – ואיך אוכל לאכזב? אסע, ובזכות תינוקות של בית רבן ושמחת התורה, מסיבת החומש, תרפא הרבנית, ומעבר לכל, אם מחמת נוכחותי יתפרסם שמו של התלמוד תורה, ולו בעוד תלמיד אחד שיבוא ללמוד תורה במוסד, יהיה לה לרפואה!"
הרב הצטרף אלינו לנסיעה, והתקבל בהערצה בקרב הקהל. הוא ישב והאזין בסבלנות ובמאור פנים לכל הדרשנים, מנציג המועצה ועד לנציג ההורים. לשירת הילדים ולמחרוזת הברכות. ורק אנו ידענו כמה מתוח הוא, וכמה דואג לשלום הרבנית. אבל נוכחותו משמחת ומחזקת, ונשאר עד תום הטקס!
(מתוך 'רבינו האור לציון')