שאלה חמורה ונדירה שהגיע ממושב שגרים בו יהודים מסורתיים, בני משפחה התכנסו לאזכרה ביום השנה של הסבתא, ושמעו דרשה על הגאולה הקרובה ותחיית המתים בקרוב בימינו, החליטו מתוך ציפיה לבית המקדש להקדיש קרבן לעילוי נשמתה של הסבתא.
לאחר שבחרו את הכבשה הגדולה ביותר, הקדישו אותה לקרבן עולה על מנת שכאשר יבנה בית המקדש יקריבו אותה לזכות הסבתא עליה השלום.
והנה לצורך ברור דין זה יש לברר את הסוגיות בפדיון הקדש בתמורה (דף כז ( שאמר שמואל שניתן לחלל הקדש ששווה הרבה כסף על שווי פרוטה, ומבואר בגמרא לדעת רבי יונה שזה רק בדיעבד ולא לכתחילה, אכן מבואר בערכין (כט') שרק בזמן שבית המקדש קיים צריך לחלל בשוויו, אבל בזמן הזה שאין רווח והפסד להקדש מותר לחלל על פרוטה, ומבואר בגמרא שם שהיה אחד שהחרים את כל נכסיו להקדש ואמר לו רבי יהודה שיפדה את הכל בארבע זוז, אף שאין שמן מספיק בפרוטה תקנו לחלל על סכום של ארבע זוז כדי שיתפרסם הדבר שההקדש נפדה.
אך הנדון שלנו בבהמה שהוקדש לקרבן, שאלה חמורה שהקרבן אין לו פדיון עד שיפול בו מום, ויש לפתוח בכח דהתירא שהבהמות בזמנינו מנקבים להם באוזן ע"פ משרד הבריאות ותולים להם מספר וניקב האוזן נחשב מום.
שיעור הנקב כדי שיהיה מום מבואר ברמב"ם פ"ז מביאת מקדש ה"ג שהוא מלא כרשינא ושיעור כרשינא זה כעדשה שזה תשיעית משיעור גריס, ומצאתי להגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל בספר אבן ישראל (ח"ז סי' ז') שדן כיצד לשער זאת בשיעור של ימינו והנה גריס כפי המקובל בפוסקים שיעורו תשע עשרה מ"מ על תשע עשרה מ"מ, ואם נקח רבוע של 19על 19 נוכל לעשות בתוכו תשע רבועים של 6 מ"מ ושליש [שלש שורות של שלש רבועים] יוצא ששיעור כרשינא זה 6.3 מ"מ על 6.3 מ"מ, כ"כ הגאון הנ"ל בשם ספר תולדות שמואל, והגאון הנ"ל בדק ומדד את גודל הנקב באזני הבהמות שזה חמש וחצי מ"מ על חמש וחצי מ"מ אלא שמצוי שבמשך הזמן הנקב מתרחב ומגיע לשמונה על חמש, עוד דן שם שיתכן שלגבי מומין משערים בגריס עגול ואז השיעור קטן יותר.
נמצא שיתכן שהנקב אינו בשיעור הנחשב מום, וצריך לבדוק בכבשה המוקדשת אם הנקב בשיעור הראוי בכדי שיוכלו לפדותו.
הנה בגמרא ע"ז דף ג' כתוב שהמקדיש בזמן הזה אם הקדיש בהמה נועל אותה בחדר עד שתמות ואם הקדיש כלים או פירות וכסות ירקבו בכדי שלא יבואו לידי תקלה, ודעת תוספות שזה תקנת חכמים שקנסו את המקדיש שלא יפדה אלא יאבד את ההקדש, אך הרי"ף שם והרמב"ם והראב"ד בהלכות ערכין וחכמים כתבו שמש"כ בגמ' לסגור את הבהמה בחדר זה כשאינו פודה, אבל אם הוא פודה בשנה פרוטה מותר.
עוד הלכה יש שתקנו שבהמת קרבן שיש בה מום ולא הותרה ע"י חכם הרי היא אסורה, וצריך חכם מומחה להורות במומין, ונפסק בשו"ע יו"ד סי' כט שבזה"ז שאין מומחים אם המום הוא ברור מועיל שלשה שיבחינו במום ויתירו אותו.
העולה מכל האמור שאם אין מום בבהמה הרי היא אסורה וצריך לנעול אותה בחדר עד שתמות, ואם יש חור באוזן בגודל שנחשב מום יש לפדותה ע"פ שלשה שיתירו אותה, ואז פודים אותה בשווה פרוטה [או בארבע זוז].
ויה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להקריב קרבנו כראוי.