סיפר הרב בקשט, ששימש כראש ישיבה בדטרויט שבקנדה: פעם הגיע מרן ה'חפץ חיים' מראדין ללידא, כדי לחזק בה את גדרי היהדות וחומות הדת. כאשר הגיעה הרכבת ובה ה'חפץ חיים' אל התחנה בלידא, המתינו לו ברציף כל רבני העיר ונכבדיה, לצד המון רב מתושבי העיר.
"גם אני שלמדתי באותו זמן בישיבתו של הגר"י ניימן", סיפר הרב בקשט, "עמדתי בין הממתינים". ה'חפץ חיים' ירד מהרכבת והמון העם קיבלו פניו במאור פנים, אלא שעד מהרה התברר כי ברציף כולו אין ולו מקום ישיבה אחד עבור גדול הדור. מיהרו אפוא תושבי העיר להניח כמה מזוודות, זו על גבי זו, על מנת ליצור מקום ישיבה עבור ה'חפץ חיים' והתרחקו מעט, כדי להניח לו לשבת במנוחה במקומו.
"אחוז התרגשות הייתי", סיפר הרב בקשט, "ולא יכולתי לזוז ממקומי, וכך מצאתי עצמי לפתע עומד לבדי מול ה'חפץ חיים', מסומר למקומי. לא יכול הייתי להוציא מילה מפי, ברוב התרגשותי, ואך בקושי הצלחתי להזכיר לפני הסבא קדישא את שמו של אבי, ביודעי שיש ביניהם היכרות אישית.
"ה'חפץ חיים' אחז בידי, וכה אמר לי: 'בני, היזהר בברכות, ובזה תינצל מכל צרה וצוקה'".
הרב בקשט היה מסיים את סיפורו ההיסטורי: "סכנות מוות רבות חלפו על ראשי בתקופה שלאחר מכן. מלחמת העולם השניה פרצה, ובהיותי מתלמידי ישיבת מיר התגלגלתי לסין, ליפן ולרוסיה, אך בהחזיקי בעצתו המופלאה של מרן ה'חפץ חיים' – זכיתי וניצלתי מכולן!"…
(הרב חנניה צ'ולק; דרך עץ החיים)