בפעם הקודמת סיפרתי לכם איך עלינו בחוסר סדר על הטיסה חזור מליזענסק לישראל ודקות ספורות לפני שהמטוס ביקש להמריא התברר שיש בו נוסע מיותר שאין לו מקום ישיבה. כשהחל הזמן לדחוק בכולנו ביקש אחראי חברת הנסיעות שכל אחד יבדוק האם יש סביבו מישהו שלא הגיע אתנו בהלוך. הבנתי שעלולה להיווצר כאן הלבנת פנים ובניסיון למנוע את שפיכות הדמים העתידית הצעתי חמש מאות דולר למי שיתנדב לרדת מהמטוס מרצונו הטוב ולחזור בטיסה של מוצאי שבת. דמות בלתי מזוהה נענתה להצעתי והתקרבה אליי מירכתי המטוס.
כשהתקרב האיש לעברי זיהיתי את הבחור שישב לידי בטיסה הלוך. "רבי אהרן, אני מוכן לרדת ולחכות לטיסה של מוצאי שבת", הוא אמר, "אני מוכן להישאר פה, אבל תראה, רבי אהרן, אין לי פה בגדי שבת אין לי פה קפוטה, אין לי עליי כלום. חשבתי שאני יוצא לפחות מיממה, איך אוכל להישאר כך לשבת?".
הנוסעים הסתכלו בנו ולא אמרו מילה. שעון החול של הטיסה הלך ואזל, תוך דקות ספורות יפקע אישור ההמראה שלנו, ונצטרך להישאר במקום עד צאת השבת. הסתכלתי בבחור ואמרתי לו את שהאמנתי בכל ליבי: " צדיק שלי, הרב'ה רבי מיילך יקבל אותך גם בלי קפוטה, אני בטוח. לרב'ה רב מיילך לא משנה איך אתה נראה, משנה לו המצווה הגדולה שעשית. ואתה עושה מצווה גדולה! אתה מציל יהודי מביזיון נורא ומציל את כולנו מחטא איום. וחוץ מזה, יש באזור ה'ציון' איזה אלף- אלפיים יהודים שתכננו מראש להישאר לשבת, אני בטוח שבין כולם תמצא לך קפוטה מתאימה, ולא רק קפוטה, אלא את כל הדרוש כדי להישאר ב'ציון' יממה נוספת".
הוצאתי את הכסף מכיסי והנחתי אותו בידו של הבחור, מנהל חברת הנסיעות שארגנה את הטיסה הבטיח לסדר לו מקום בטיסה הראשונה במוצאי שבת, והבחור ירד מהמטוס. התבוננתי בו רגע, ראיתי את כתפיו הזקופות ואת מבטו המחייך, וידעתי שגם הוא הבין שהרבה מעבר לכסף, המעשה שלו נאצל, במובן הפשוט ביותר של המילה.
הטייס קיבל אישור המראה וכיוון את המטוס לעבר מסלול ההאצה ואני התחלתי לחזור למקומי, צעדתי אל ירכתי המטוס מוקף בעיניים מודות ומעריכות וניסיתי שלא לחשוב מה היה קורה לו לא היה הבחור נענה להצעתי. במושב השלישי או הרביעי ליד המעבר עצר אותי אחד האנשים. "סלח לי", הוא אמר, "אולי תסכים למכור לי את המצווה שעשית עכשיו?" התבוננתי בו בשאלה, והוא המשיך "איזו מצווה גדולה עשית, גרמת לכולנו שנגיע לארץ מבעוד מועד, לפני כניסת השבת, מנעת הלבנת פנים וביוש עצום שעלול היה להיגרם לאחד הנוסעים, ומנעת מחלוקת אדירה שכבר הייתה על סף התלקחות. וכל זה כל כך בזול! אני מקנא בך! אני מוכן לשלם לך כפול ממה שנתת לבחור, קח אלף דולר במזומן ומכור לי את המצווה שעשית".
לא הייתי צריך לחשוב רגע לפני מה שעניתי: "אלף דולר זו תשואה יפה, השקעתי חמש מאות ותוך חמש דקות אתה מציע לי כפול? אין מה לומר זאת השקעה רווחית ממש. אבל לא, את המצווה שלי אני לא מוכר. צר לי".
המשכתי למקומי. המטוס המריא ויצאנו לדרך. כשנורות ה'חגור חגורת בטיחות' כבו, השתחררה גם לשונם הקפואה של האנשים. השיחות במטוס החלו להתלהט ואנשים התחילו לדבר על מה שהיה. "אילו טיפשים היינו!" אמר קול מאחוריי "יושבים פה מאתיים אנשים וכולם מקטרים וצועקים במקום לחשוב מה לעשות".
"היינו צריכים רק קול שפוי אחד כדי ליישב את התמונה". אמר אדם אחר.
"אם כל אחד מאתנו היה תורם שניים וחצי דולרים היינו פותרים את הבעיה בלי כל כאב הלב והלחץ המיותר", אמר קול שלישי.
"התעכבנו 40 דקות, וכל כך הרבה אנשים צעקו ונפגעו, לא חבל?" שאל איש מבוגר בקול שקט מימיני.
ואני שמעתי את הכול והודיתי לה' על הרעיון שנטע בליבי, ועל שגלגל על ידי את הזכות הגדולה להציל יהודי מבושה נוראה ולמנוע מריבה ומחלוקת גדולה.
לכם הקוראים, אני יכול לספר שלא נבואה או יכולת קריאת עתידות מופלאה ליוותה אותי בהצעתי, רק שאלה ברורה אחת ששאלתי את עצמי באותו רגע ושאותה כבר שמעתם ממני לא פעם: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל!
אם נזכה ליישוב הדעת ונתפלל לבורא עולם שייתן לנו בכל מצב שכל ישר שאינו מתלהם ואינו נסחף עם הזרם, ואם נזכה להיות ממוקדים בשאלה: מה אני יכול לעשות כעת באופן מועיל? אין ספק שה' יהיה בעזרנו ויסייע לנו לעשות את הדברים הנכונים והטובים,
בתפילה שנזכה תמיד לעשות את הטוב והמועיל בעיני אלוקים ואדם.
(מתוך עיתון פנינים)