וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא יט, ג)
"…לקחתי על עצמי לדאוג לאספקת המים בדליים, ממבקע-הקרח שעל נהר קאזאנקה", מספר הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל על תקופת מאסרו במחנה הכפיה הרוסי. "היתה זו עבודה המיועדת לפחות לחמישה בני אדם. אבל השתדלתי להצליח לעשותה לבדי, שכן, הדבר היה כדאי לי. בעבודה זו לא הייתי תלוי באיש, והייתי מרוצה מהענין. אם הספקתי ביום שישי לפני שקיעת החמה להביא כמות מים עד לחצות יום השבת, הרי שנותר לי לדאוג למים רק לזמן שמחצות היום ועד למוצאי שבת. האסירים היו עוזרים לי בכך בעבור שלושה – חמישה רובלים ממעט הכספים שאשתי הצדקת היתה מביאה לי, או בעבור מנת לחם.
חיפשתי זמן ללימוד תורה, אך – איה אמצאהו? מחמש וחצי בבוקר ועד שבע וחצי בערב הייתי נושא ללא הרף דליי מים מהנהר למחנה. לצריף הייתי מגיע תשוש לגמרי, ומתי אלמד?
בצעידה רגילה ארך לי ה"מסלול", כשאני נושא את הדליים, שעה אחת. ניסיתי לנוע בריצה – במקום שעה התקצר הזמן לארבעים וחמש דקות. כך התחלתי לעבוד בריצה. במשך ארבעים וחמש דקות נשאתי דליי מים מהנהר למחנה, ואז, למשך רבע שעה, הייתי סר לצריף, אל מאחורי הוילון, שם החבאתי ספרי תנ"ך ומשניות. באותן חמש עשרה דקות הגיתי בתורה, ושוב הייתי רץ לכיוון הנהר…
אומרים שעשיית עבודה פיזית ולחילופין עבודה עם חשיבה היא דבר מועיל ביותר. ואכן, זה מה שעשיתי.
עבדתי בכל יום כארבע עשרה שעות, ומתוכן התאפשר לי ללמוד כשלוש עד שלוש שעות וחצי. אפילו כיום, קשה לי למצוא זמן רב כל כך ללימוד! כך למדתי על פה משניות "ראש השנה", "יומא" וגם אחרות. אפשר לבחון אותי – לפתוח בכל מקום בספר, ואוכל לצטט… זה נשאר לי כנכס מהכלא.
עוד למדתי שם את מסכת "קינים" (גם אותה הביא לי וישנב), מחוץ לכלא למדתי מסכת זו – אך לא הצלחתי לרדת לעומקה, ואילו בכלא – הצלחתי.
הצריף היה מואר בנורה בת ארבעים וואט בלבד. אומנם היה חלון, אך הוא היה מכוסה בשכבה כה עבה של קרח, עד כי כמעט לא חדרו קרני האור בעדו. גם מבעד לוילון, שמאחוריו הסתתרתי, חדר בקושי האור. זמן מה סבלתי עקב הקריאה באפלולית, אך לאחר מכן הסכנתי לקרוא בחושך. עד היום נשמרה עימי מיומנות זו – לפעמים אני מדגים אותה לשומעי שיעורי: אני מכבה את האור, מכסה את הראש בטלית – וקורא…
גיינולין – מנהל עבודה חדש
כך הצלחתי להסתדר, עד ליום בו יצא לחופשי מנהל העבודה שלי, שהיה אף הוא אסיר. במקומו התמנה אדם בשם גיינולין שהתגלה עד מהרה כטיפוס מזיק. תמיד דאגתי למלאי של מים, ומעולם לא היה מחסור בהם, אך האיש שם לב לכך, שבשבת איני מביא מים, והחליט להכריחני לחלל שבת.
רבים היו המקרים שהתנכל לי ורצה לגרום לי לחלל שבת, אך אספר רק על שניים מהם.
חלק מתפקידיי היה לשטוף את הרצפה של חדר הרחצה. ביום שישי הייתי שוטף בעצמי, ובשבת בבוקר עשה זאת אחד האסירים האחרים, איתו סיכמתי על כך מראש, והוא עשה זאת באופן יסודי ביותר. באחת השבתות הגיע גיינולין. היה זה בשעה תשע בבוקר. הוא הצביע ברגליו על הרצפה באומרו: "לכלכו כאן!" וחתר לכך שאשטוף את הרצפה בעצמי. אך אני הצלחתי למצוא מישהו שישטוף במקומי.
כעבור שלוש שעות, בשתיים עשרה, הגיע בשנית, ושוב חזר על התרגיל: "הרצפה מלוכלכת יש לשטוף אותה שוב".
ושוב מצאתי עוזר שביצע זאת במקומי.
הדבר חזר על עצמו כעבור שלוש שעות: שוב רקע גיינולין ברגליו על הרצפה ושוב מצאתי מחליף.
בשעה חמש כאשר הגיע פעם נוספת, והסיפור חזר על עצמו, לא הצלחתי למצוא מחליף. מה אעשה?
במקום נכח זקן רוסי כבן שבעים שנה, שבאופן יחסי לשאר האסירים היה הגון למדי וגם אדם מאמין. הוא שכב חולה, מסכן ותשוש. התחננתי אליו: "אנא, הצל אותי. הרי אתה יודע כי איני עובד בשבת, ומנהל העבודה מכריח אותי לעשות כן. אם תשטוף במקומי את הרצפות אתן לך כל מה שתבקש."
על אף היותו חולה, קם האיש מהמיטה ושטף את הרצפה.
המקרה השני אירע בליל שבת בשעת חצות. לפתע פתאום העירו אותי משנתי. גיינולין עמד לידי עם אסיר נוסף, שאחז בידיו שני אתים.
"זילבר ישן? ומחר בבוקר מגיעה ועדת ביקורת! שר הפנים מגיע ממוסקבה בכבודו ובעצמו! אך השטח כאן מלא בגרוטאות, יש לנקותו ומיד. לכו שניכם, ואם כי השטח גדול הוא, לילה שלם לא יספיק לכם. עד שש בבוקר חייב הכל להיות נקי ומסודר".
מה יכולתי לומר לו? ובכלל, לא נהגתי להתווכח. התלבשתי והלכתי. בחוץ שרר באותה שעה קור עז ביותר – למעלה משלושים מעלות מתחת לאפס, סופת שלגים השתוללה וסיכות השלג דקרו את הפנים. האסיר השני נשא את האתים בידו, ואני דאגתי למשוך את הזמן. בניגוד לטבעי – תמיד ממהר ונוהג בזריזות – כאן השקטתי את היצר הרע שלי, ופשוט המתנתי לכך שלגיינולין ימאס לעמוד בקור, וילך לו. הגענו לאתר שאותו נצטווינו לנקות, גיינולין הצביע בידו והסביר מה לעשות ואיך.
"בסדר", אמרתי, וללא חיפזון היטבתי את כובעי על ראשי. לאחר מכן התחלתי לרכוס את כפתורי המעיל, גם זה ביסודיות יתרה, שהרי קר מאד היה! עכשיו נזכרתי כי הכפפות חסרות. התרוצצתי לחפשן. מצאתי אחת, אך השנייה עדיין חסרה…
בקיצור, עשרים דקות "הספיקו" לו, שכן הסופה היתה רצינית ביותר. ובינתיים הסתובב גיינולין ומלמל: "שהעבודה תסתיים עד לשעה שש…" ועזב את השטח.
כעת פניתי אל השותף וביקשתי: "אשלם לך כמה שתרצה, רק עשה לבד את העבודה."
הוא הסכים ואני חזרתי לחדר.
וכמובן, למחרת התברר כי כל העניין היה שקר גס וכל שר לא הגיע. גיינולין המציא את המעשה במיוחד "לכבודי"…
(מתוך "להישאר יהודי")