"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים ט"ז, י"ד)
אמרו חז"ל (מדרש רבה כג, ד): "אז ישיר משה", הדא הוא דכתיב: "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו). מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל שירה על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקדוש ברוך הוא אלא ישראל.
"ברא אדם הראשון ולא אמר שירה. הציל לאברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'. הווי 'פיה פתחה בחכמה'.
"אמר הקדוש ברוך הוא, לאלו הייתי מצפה. ואין 'אז' אלא שמחה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב)".
בספר 'שעורי דעת', להגאון רבי יוסף יהודה ליב בלוך זצ"ל, אב"ד וראש ישיבת טעלז, עמד על דברי מדרש אלו. יש להבין: הרי לא יתכן כי הדורות האחרונים של יוצאי מצרים השיגו מה שלא השיגו האבות הקדושים. אם כן, מדוע באמת לא אמרו האבות שירה?
בביאור הדבר, מקדים ראש ישיבת טעלז לבאר את תוכנו, עמקו ומהותו של כח השירה, שאינו מבורר לאמיתו בעולם ובדור שבו אנו חיים.
אנשים סבורים שמשורר יכול להיות גם אדם קטן, שפל אנשים, שיכור ובעל תאוה, אשר יקראו לו בדורנו 'משורר עממי'. טועים לחשוב כי אפשר לאדם גס, בעל נפש שפלה, להיות משורר, אם רק קיים בו איזה כח דמיון או כשרון לבטא את דבריו בסגנון יפה ובלשון המדברת גדולות. ואכן, בדורות האחרונים התפרסמו שמות אנשים משוררים, שבהתנהגותם היו אנשים זולים ושפלים.
אולם לאמיתו של דבר אין זו 'שירה'. זהו חיקוי וצל של שירה, לבוש חיצוני הדומה לה ותו לא. מה שהצליח אותו שפל לחרוז חרוזים בסגנון נעים לאוזן – לא לזאת תיקרא שירה!
ענין השירה הוא דבר נעלה, רם ונשגב; ועל כן המשורר צריך להיות אדם גדול, חכם ונבון, בעל נשמה גדולה וטהורה באמת. אדם כזה יכול לומר שירה.
משמעותה האמיתית של השירה הינה שירת נפש היוצאת מן הלב. כאשר הלב מתמלא רגשות נעלים, המרוממים את נפש האדם וממלאים את כל חללו – מתפרצת השירה מאליה. שירה זהו ביטוי חיצוני של רגשות פנימיים. רק אדם נעלה וגדול, המרומם מהבלי הזמן והתאוות החומריות, גדול המח ורחב הלב, מסוגל לבטא את השירה!
אם נתבונן בדורות הקודמים מי היו המשוררים של עמנו, ניווכח כי היו הם אנשים גדולים, רמי המעלה, חכמים וצדיקים, בעלי רוח נאצלת: רבי משה חיים לוצאטו, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי ישראל נג'ארה, ועוד ועוד חכמים קדושים. כל הרואה את שירתם מתפעל מחכמתם הכבירה ומהצדקות והקדושה המורגשות בכל מילה. רוח הקודש מתבטאת ביצירותיהם. קדושים וטהורים אלו היו משוררינו, ושירתם זכתה להשתמר במשך הדורות בעם ישראל ולפעל נצורות.
השכינה ופמליא של מעלה באו להאזין לשירת רבי ישראל נג'ארה.
נביא כמה מעשים ודוגמאות שמהם נלמד מהי שירה אמיתית.
האר"י הקדוש זיע"א התבטא על הפזמון 'קה רבון עלם ועלמיא' של הגאון הקדוש רבי ישראל נג'ארה זצ"ל, המושר בבתי ישראל בליל שבת קדש, כי שיר זה מביא שמחה בכל העולמות. בספר 'מנהגי בעל החתם סופר' (פרק ה הערה יא), מובא דבר מרעיש אודות פזמון זה:
רבו של מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, הלא הוא איש האלוקים רבי נתן אדלר זצ"ל, הנהיג בביתו שלא ישוררו את זמירת 'קה רבון עלם'. הסיבה לכך מובאת בספר 'משנת חכמים' למהר"ם חאגיז, שכאשר חיבר רבי ישראל נג'ארה שיר זה במקום מושבו בצפת, שלח אליו האר"י הקדוש, שהיה גר בסמיכות מקום, להודיע לו, כי כאשר החל לשורר את השיר באה השכינה עם פמליא של מעלה לשמוע את קולו. אולם היות ומרב להט והתרגשות הפשיל את שרווליו, התרחקו ממנו המלאכים ונסתלקה השכינה.
משום מעשה זה נמנע רבי נתן אדלר מלשורר בביתו ניגון זה, וכך נהגו בעקבותיו גם תלמידו מרן ה'חתם סופר' זצ"ל וצאצאיו. לימים, שאל בנו של ה'חתם סופר', הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל, אב"ד קראקא, את אביו לפשר הענין, שכן הוא מאד התעורר מהפזמון 'קה רבון'. אמר לו ה'חתם סופר': "טרם אגלה לך את טעמי, נח לי שתשירו אותו"… מני אז, החלו לשיר 'קה רבון' במשפחתו של החתם סופר.
כעבור שנים, הסביר ה'חתם סופר' את השינוי: "אצל הרבי רבי נתן אדלר, העובדה שהסתלקה השכינה – הרי היא סיבה מספקת להפסיק לשיר מחמת כך. אבל אצלנו, מספיק ה'הוה אמינא' של המלאכים שבאו מלכתחלה להאזין לשירתו, כדי שאכן נשיר אותו בשולחן השבת…"
אלו היו המשוררים של כלל ישראל. הם לא היו אנשים פיוטיים, בעלי כשרון לחרוז חרוזים. הם היו בעלי רוח הקודש להטביע את חותם האמונה בזמרת פיהם, ולהשפיע רוממות וקדושה לדורות במלים שיצאו מקירות לבבם הטהור!
גם בניגון המצטרף ומשתלב עם מילות השירה טמונות כוונות מיוחדות ואף עמוקות.
בדוגמה לכך נוכחתי בשנת תש"ס, עת השתתפתי בשמחת תורה במעמד ההקפות בישיבת חברון גאולה. הבחורים רקדו בכל עז לכבודה של תורה, ושרו שוב ושוב את השיר המפרסם "אנא, אנא, אנא עבדא דקודשא בריך הוא…" בעצומם של הירקודים הסוערים ביקש ראש הישיבה דאז, הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, לעצר לרגע. כל התלמידים התאספו סביבו, והוא אמר את הדברים הבאים:
"מדוע מי שחיבר את הניגון חיבר זאת באופן שיחזרו שלוש פעמים על המלה: 'אנא, אנא, אנא'? משום שצריך שהדבר ייקבע בנפשו של כל יחיד ויחיד שהוא הוא עצמו עבד ה'! פעם אחת כנראה אינה מספיקה בשביל לקבוע זאת עמק עמק בנפש"…
בשירה ובהטעמת השירה של כלל ישראל טמונים סודות גדולים! לכל תבה של הנגון, לכל עליה וירידה בטון ובמילים, יש עומק וטעם.
התפעלות תמידית – ללא הרגל ומלומדה
אחר שראינו כל זאת והבנו כי השירה הינה ביטוי של הרגש הלב, וכאשר יש התרגשות גדולה פורצת השירה – נבין את הענין עמו פתחנו.
הנה בקריעת ים סוף הגיעה ההכרה של כלל ישראל לידי מיצויה העליון ביותר, עד כי פרצה השירה מפיות כולם. היתה זו הכרה בניסיו של בורא עולם, בכבירות ההשגחה ונאדרות כוחו. כשכל זה חדר היטב והתמזג באישיותם של כלל ישראל, פרצה ה'שירה', המוכיחה על בהירות וחדות ההכרה של 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'.
עצם פריצת השירה הוכיחה על חדירת ההכרה אל תוך תוכה של האישיות, נפש וגוף כאחד. 'שירה' לא אומרים; שירה אמיתית אינה מתכננת – היא פורצת! אם לא תפרוץ השירה, משמע שאיננה שירה. הכרה בנס מסוגלת להביא לפרץ שירה.
להכרה זו של אמונה חושית ושל התפעלות, הגיעו כלל ישראל כשעמדו על הים.
מעתה יובן, אומר בעל ה'שעורי דעת', מדוע האבות הקדושים שהיו גדולי עולם וראו נסים רבים ופלאות היוצאים מגדרי הטבע לא אמרו שירה; ומה היה מיוחד בקריעת ים סוף שגרם לכלל ישראל לשיר, ולקדוש ברוך הוא להתפעל כביכול ולומר "לאלו הייתי מצפה".
ההסבר הוא משום שאצל האבות הקדושים היו יסודות האמונה כה איתנים ומוחשיים, עד שהרגישו וראו את בורא העולם בכל צעד ובכל פעולה. כך לא היתה להם כל התפעלות יוצאת מגדר הרגיל! את ההתפעלות מהנהגת הקדוש ברוך הוא מעל הטבע – הם חשו גם בהנהגת הטבע עצמה. הראיה החושית של הנהגת השם יתברך היתה אצלם כדבר מן השגרה, וממילא לא 'פרצה' מהם שירה.
ניקח לדוגמא את נס ההצלה של אברהם אבינו באור כשדים. נמרוד השליך אותו אל כבשן האש, נעשה נס והאש לא שלטה בו. למרות שהדבר נוגד את חוקי הטבע באפן מוחשי, לא היתה כאן התפעלות יוצאת דופן של אברהם אבינו, שכן מבחינתו כל הטבע הוא רק מציאותו יתברך, ולכן גם כאשר נשלל כח הטבע הרגיל ולא שלטה בו האש – אין כאן שום שנוי בעצם ההכרה שהכל משלו ומכוחו הוא!
כשהרבי מתולדות אהרן הביע קורת רוח מדבריו של הרב שך
אם נתבונן בפרקי התהילים של דוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, נחזה בהתפעלות ובהתרגשות שאותן חש מול חכמת הקדוש ברוך הוא הקיימת בבריאה. התפעלות עמוקה זו נבעה מכך שלא נכנע תחת כח ההרגל וה'מלומדה', והכל היה נראה בעיניו כחדש, כאילו היום נעשה. כל מסכת חייו של דוד המלך היתה שירה. לא רק שירה על חסדים וניסים פרטיים, אלא שירה מתמשכת מענייני הבריאה הטבעיים שהוא רואה בכל יום ויום.
מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, היה רגיל לומר: "אם תעירו אותי באמצע הלילה ותשאלו אותי 'אתה רואה את בורא עולם?' אשיב בבטחה: 'בודאי שאני רואה! עצם זה שאני פותח וסוגר את העיניים, שאני יכול לכופף אצבעות כרצוני, וככלל שאני רואה, מדבר ושומע – איך כל זה עובד? מי עושה זאת אם לא בורא עולם'?"
סיפר לי ידידי, הרב הגאון רבי מרדכי שינברגר שליט"א, תלמיד חכם ומרביץ תורה בירושלים, שבמהלך השנים לימד את אחד מנכדיו של האדמו"ר הזקן מתולדות אהרן, הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק קאהן זצ"ל, בעל ה'דברי אמונה', שהיה איש גדול ורם המעלה.
באחד הימים, סיפר רבי מרדכי לתלמידיו כי זכה להיות אמש אצל מרן הרב שך ושמע מפיו דברי חזוק מיוחדים על ענייני האמונה. הוא מסר במשך שעה ארוכה בפני התלמידים את תאורו של הרב שך אודות החכמה העצומה הטמונה בכל איבר ואיבר מגוף האדם, כשלכל אחד תפקידו ויעודו, ומנה את מעלותיו של כל איבר ואיבר בפרטות.
הרב שך נקט בדוגמא: אדם סוחב בידו סל ששוקל חמישה קילו. כשנשאל אותו "כיצד הינך מסוגל לסחוב סל שכזה?" הוא יסביר לנו שזהו השריר. וכשנשאל "מי מפעיל את השריר?" הוא יסביר לנו שעל כך אחראי המח, המצביא של כל האיברים.
ומה זה מח? שאל הרב שך –
– "סי דאך א שטיקעל שמעלציל!… (הרי זו חתיכה קטנה של שומן) ובה טמון הכח העצום והנשגב המפעיל את כל מכונת הפלאים הזאת שנקראת 'גוף האדם'"
כשהנכד שב לביתו לפנות ערב, סיפר לסבו האדמו"ר את מה ששמע מרבו. כשמוע זאת הרבי, ביקש לשמוע מהמלמד מכלי ראשון את אשר אמר לתלמידיו.
הגבאי הרים טלפון למלמד והודיע לו כי הרבי חפץ לדבר עמו.
כשסיפר לי זאת רבי מרדכי, תאר בפני כיצד חש באותם רגעים בהם המתין שהרבי יגש אל השפופרת. תאוריות שונות התרוצצו במוחו: "מה כבר הרבי אמור לבקש ממני?"
אולם הרבי רק ביקש ממנו, אם לא קשה עליו הדבר, לחזור שוב על הדברים ששמע מהרב שך. המלמד אכן חזר בפני הרבי על הדברים, כשכל העת הרבי מקשיב לדברים בריכוז ומהנהן בראשו לאות הסכמה. לבסוף הפטיר הרבי בהתפעלות: "אה! הרי זה כל כך אמת! כאלו דברים נכונים ופשוטים… נפלא! נפלא!"…
לאחר מעשה, סיפרו בני הבית למלמד כי הדיבורים שהשמיע לרבי בטלפון, הלהיטו מחדש את אש האמונה שיקדה בנפשו הטהורה, עד כי בתום השיחה הזילו עיניו דמעות חמות. "אה! איזו אמונה!… איזו אמונה!…" מלמל שוב ושוב.
וכך, דקות ארוכות, לא הצליח הרבי להשקיט את סערת רוחו.
לבני הבית, למקורבים ולתלמידים, היה זה פרק מאלף מהו הערך אצל הרבי להארה אחת ברורה יותר באמונה, ועד כמה מוטל על האדם לעבוד ולתבוע מעצמו התבוננויות נוספות בנפלאות הבורא וחכמתו.
אלמלא מרוץ החיים העומד בעוכרנו, היינו נותנים את הדעת על כל פעולה שהננו עושים עם הגוף המופלא בו זיכה אותנו בוראנו, ואז היתה פורצת מפיותינו מאליה שירה והודיה לקדוש ברוך הוא. אך כח ההרגל מכהה את חוש ההתפעלות.
זוהי הבנה עמוקה יותר במה שאמר הקדוש ברוך הוא "לאלו הייתי מצפה": הבורא יתברך חפץ דוקא באנשים קטנים שתפרוץ מהם ה'שירה'. יש לו שמחה מיוחדת מהכרה הבאה על ידי התבוננות והכרה באמונה.
דוקא מכח גדלותם של האבות הקדושים, לא פרצה מהם השירה. כל העת דעתם היתה דבוקה בקדוש ברוך הוא. חוץ מ'בורא עולם' הם לא ראו כלום. הם לא נכנעו לכח ההרגל, ולכך לא היתה אצלם שום התפעלות; ההכרה היתה חלק בלתי נפרד מסדר יומם ומשירת חייהם.
בני ישראל שלא זכו עדיין להשיג את ההכרה של האבות הקדושים לפי רום גדלותם, כאשר זכו להגיע על הים להכרה אמיתית של אמונה עד שהחוו באצבע 'זה ק-לי ואנוהו' – מרב התפעלות פרצה מהם שירה.
זכורני מצעירותי את המחזה הנפלא, בעת שראו תלמידי ישיבת פוניבז' כיצד פורצת אמירת 'אמן יהא שמיה רבה' מנהמת לבו הטהור של ראש הישיבה, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל. כל העומדים במחיצתו חשו אז את המושג של 'בכל כחו' – 'בכל כוונתו'. המלים נאמרו בכזו חיות, בכל הנשמה.
אחרי שאדם מכיר בגדלות הבורא, השבח פורץ ממנו באחת!
יסוד נפלא אמר מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, לאחד מתלמידיו, דברים בהם הגדיר את מהות השירה.
רבי חיים נשאל על דברי חז"ל (מגילה לב, ב): "הקורא בלא נגינה והשונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'". לכאורה, ישנם אנשים שאין להם את חוש השירה. כיצד אפוא ניתן לבוא אליהם בתביעה?
השיב רבי חיים: "כשחז"ל אמרו שירה, הכוונה היא להביע רגשות של שירה". כוונת הדברים היא, שהלימוד יהיה עם חיות והנאה, 'כל עצמותי תאמרנה', זוהי מהות הנגינה ושורש השירה!
אחד מתלמידיו של הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל, ראש ישיבת 'מחנה אברהם' ומגדולי צדיקי הדור, סיפר סיפור נפלא:
לפני יותר מארבעים שנה, כאשר התקיימה בירושלים ה'כנסיה הגדולה', הגיע פוסק הדור, מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, במיוחד מארצות הברית בכדי ליטול חלק במעמד.
במלון בו שהה, שמע רבי משה בערב קול נעים בוקע מאחד החדרים. היה זה קול שירתו הערבה והכוספת של רבי יצחק שלמה אונגר, שהיה הוגה בתורה כדרכו בשמחה ובנעימות מיוחדת. מיד פנה אליו רבי משה וביקש לקבוע עמו חברותא לימים הקרובים…
קול השירה שבה את ליבו של רבי משה. הוא מצא יהודי שלומד תורה מתוך שמחה, ערבות ומתיקות; לדידו, הרי זו הזדמנות פז להחכים ממנו. וכך למדו בחברותא במשך שבוע שלם במתיקות גדולה.
"רציתי שנאמר את ההלל לקדוש ברוך הוא על ידי שירה", אמר החזון איש
נסיים באנקדוטה מעניינת ששמעתי ממקור נאמן על הרב החסיד רבי בן ציון אפטר זצ"ל, שנמנה על זקני עדת חסידי ברסלב. בנו של רבי בן ציון, הוא העילוי המופלא שנודע בהיכלי התורה, רבי פינחס אפטר הי"ד, שהיה ידיד אמת ורע אהוב של מרן הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, ונרצח בדמי ימיו בשואה האימה. לימים, הנציח רבי נחום את זכרו בהוצאת כתביו לאור עולם.
רבי בן ציון התגורר בעיר בני ברק בתחילת היותה לעיר. בעת ההיא, מנין ה'ותיקין' היחיד שהתקיים בה היה המנין שבבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל. רבי בן ציון היה צועד רגלית מדי יום לפנות בוקר, ממקום מגוריו עד לביתו של ה'חזון איש'. שם היה מצטנף בפינתו ומתפלל בהתלהבות מיוחדת, כלפיד אש יוקד, במתינות ובהתעוררות רבה. הוא התחבב באופן מיוחד על ה'חזון איש', שהעריך את אופן עבודת השם שלו, את צהלתו בפניו ואמונתו התמה.
ביום 'ראש חדש' אחד, כאשר הגיע לתפילה, כבדו החזון איש לגשת כשליח צבור לפני העמוד. כשהגיעו ל'הלל', אמר רבי בן ציון את ה'הלל' בצורה רגילה, ללא ניגונים ושירים, כמנהג המקום.
לאחר התפילה, ניגש אליו ה'חזון איש' ושאלו בפליאה: "רבי בן ציון, אצלכם בברסלב לא מזמרים את ההלל בשירה ובנגינה?"
"אצלנו אמנם נוהגים לזמר ניגונים בהלל", השיב רבי בן ציון, "אך נהגתי כאן כמנהג המקום שאין מנגנים".
אמר לו החזון איש: "וכי בשביל מה, סבור אתה, הגשתי אותך לשליח??"
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא' פרשת בשלח)