הרה"ג ר' יהודה לב שליט"א
"הושע נא":
"הושע נא", הוא מלשון ישועה, הושע את שארית ישראל. כל יום מימי חול המועד אומרים את ה"הושע נא" שלו כמבואר בסידורים (ערוה"ש תרס א).
יש שכתבו ש"הושע נא", הכוונה שמתפללים לזכות ולישועה באותם נ"א ימים שמר"ח אלול עד הושענא רבה, שהו"ר הוא גמר החתימה (חכמי אמת).
ביאור סדר אמירת ההושענות:
כלל הוא: ההושענות של שבת לעולם דוחות את ההושענות של אותו היום. יש הושענות שנדחות לגמרי, ויש מהן שנאמרות למחר.
הפיוט "למען אמיתך" הוא כבוד השכינה, ושל "אבן שתיה" הוא כבוד בית המקדש, לכן נקבע לאומרם בשני ימים ראשונים (יו"ט ראשון ויו"ט שני של גלויות) וזאת בתנאי שאין סיבה לדחותן, כגון כאשר הם חלים בשבת.
בפיוט "אערוך שועי" נאמר "גיליתי בצום פשעי", וביו"ט אין ראוי לאומרו, דהוי כמו תחינה, לכן קבעו לאמרו קרוב ביותר ליוה"כ, דהיינו מיד אחרי שני הפיוטים הראשונים, ובתנאי שלא חל באותו יום שבת.
הפיוט "אדון המושיע" הוא תפילה על המים והגשם, לכן קבעו לאומרו ביום האחרון בערב הושענא רבה, כי גשמים בחג הסוכות אינם סימן ברכה. בשבת אומרים תמיד "אום אני נצורה", פיוט המוקדש ליום השבת (לבוש תרס, ג).
זמן אמירת ההושענות:
יש מקומות שנוהגים לומר את "הושע נא" אחרי אמירת הלל (רב סעדיה גאון, ערוה"ש תרנט ג, שערי תשובה תרנא ס"ק כ כתב דכך מנהג ירושלים, לוח א"י), והטעם: לפי שנמצא הלולב כבר בידו, ואם מניחו כדי להתפלל מוסף נראה קצת כמעביר על המצוות (שו"ת אג"מ ח"ג ס' צט). ויש שאומרים אחר תפילת מוסף (טור תרס, ב"ח שם), והטעם: לפי שהושענות רק מנהג, משא"כ קריאת התורה ומוסף, לפיכך יש להקדים את החובה למנהג (אג"מ שם).
טעם אחר: על פי המשנה (סוכה פרק ד' משנה ה): "ואותו היום (בהו"ר) מקיפים את המזבח שבע פעמים, בשעת פטירתן מה הן אומרים, יופי לך מזבח יופי לך מזבח". משמע שהקפות במקדש היו סמוך לשעה שנפטרים לבתיהם (ב"ח תרס ד"ה ורב). יש שנהגו לומר את ההושענות של ימות השבוע אחר הלל, ואת של שבת והו"ר אחר מוסף (וכן נהג החזו"א, דינים והנהגות ס' כד ס' טז).
צורת אמירת ההושענות:
מתחילים להקיף הבימה באות ראשונה מאותיות א' ב' ומסיימים באות ת' (מטה משה תתקמח, מעשה רב רכה). לפני כל אות אומר "הושע נא" וכן לאחריה (מטה משה תתקמח). במעשה רב כתוב להדיא שאומרים בכל אות "הושע נא" – אלא שמנהג הגר"א הוא לאומרן פסוק בפסוק, היינו החזן אומר אות והצבור חוזר אחריו. בספר יסוד ושורש העבודה (שער איתן פרק טו) כתב שמעלת אמירת ההושענות היא דווקא בשעת ההקפה. ומסיימים "אני והוא הושיעה נא", "כהושעת אלים בלוד", ומסיימים "למען דעת" בקול רם.
נהגו להקיף את הבימה של בית הכנסת בכל יום עם הלולב פעם אחת (שו"ע תרס א). הטעם: זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" (סוכה מה, א). (בהושענא רבה מקיפים ז' פעמים זכר למקדש) (שו"ע תרס א ט"ז שם).
באמירת "הושע נא" נוהגים להעלות ס"ת על הבימה (שו"ע תרס א).
פתיחת ההיכל: פותחים הארון בשעת הושענות ומוציאים את הס"ת, ומשאירים אותו פתוח עד אחר אמירת הושענות (קיצור שולחן ערוך קלז יא, מועד לכל חי ס' כג ס"ק קנ). הטעם שמעלים על הבימה: לפי שבמקדש היו מקיפים את המזבח, אנו מקיפים את התורה לומר שאין לנו שיור אלא התורה הזאת. טעם אחר: לפי שהספר תורה מכפר לנו כמזבח, ובמקדש היו עושים הקפות מסביב המזבח. הטעם שאוחז הס"ת בידו על הבימה: לפי שהס"ת מכפר עלינו כמזבח (פמ"ג תרס).
מקיפים את הבימה (שו"ע תרס א, לבוש שם ב) והטעם: משום שהבימה נשארת לנו במקום מזבח כדאמרינן (מגילה לא, ב) א"ל אברהם אבינו לפני הקב"ה רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם א"ל הקב"ה לאברהם אבינו שכל זמן שיהיו קוראים בניך לפני בסדר הקרבנות מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני" (קונטרס אחרון בשם הגר"א, משנ"ב תרס א). מקיפים את הבימה מצד ימין (שו"ע תרס א) והטעם: שכן אמרו (סוטה טו, ב) כל פניות שאדם פונה לא יהיו אלא לימין (לבוש תרס ב).
אחיזת הלולב בימין ואתרוג בשמאל גם בשעת הקפות: ורבים אינם נזהרים בזה מחוסר ידיעה (א"ר תרס ל, משנ"ב שם ס"ק טו). ויש ללמד זכות על מי שאינו נוהג כן, דפעם היה אפשר להיזהר לפי שהיו מתפללים בלי סדורים, משא"כ בימינו שאוחזים הסידור ביד שמאל א"א לאחוז בה גם את האתרוג (יפה ללב ח"ב, חיים וברכה אות קפו).
מי שאין לו לולב אינו מקיף (שו"ע תרס ב). והטעם: כמו שאין מקיפים בשבת כיון שלא נוטלים לולב בשבת (טור תרס בשם רש"י). טעם אחר: דעיקר הקפה היא עם לולב (ברכ"י אות א).
נהגו לכבד את מי שאין לו לולב להחזיק הספר בשעת הקפות.
כל מי שיש לו לולב ואתרוג ואינו מקיף רעה הוא עושה (אלף למטה תרס ג), יש שכתבו הטעם משום דהוי פוגם ונפגם (פ"ת תר ס"ק ב שהביא מעיקרי הד"ט לג אות י בשם המקובלים) ואם מחזיק ס"ת על הבימה בשעת הקפות לא יקיף כי ענין גדול הוא להחזיק הס"ת בידו (קונטרס אחרון תרס ס"ק ב).
מתפלל יחידי: המתפלל יחידי אינו מקיף, והטעם: דהקפה שייכת רק בציבור (בכורי יוסף תרס ס"ק ב, א"א בוטשאטאש תרנא ח).
כשאין מי שיחזיק הס"ת: אם כל הקהל רוצה להקיף בלולביהם ואין מי שיחזיק הס"ת באמצע על הבימה, יניחוהו על הבימה וישאר כך עד גמר הקפות (הליכות שלמה ח"א תפילה פרק י"ב).
אחיזת הלולב בגמר הושענות:
מנהג אנשי מעשה להחזיק הלולב עד אחר קדיש, והטעם: כדי שלא יראה כמשא להשליכו מיד אחר הושענות (בכורי יעקב תרנב ס"ק ד).
בשבת אין נוטלים לולב, ואין מקיפים (שו"ע תרסא ב), הטעם: כמו שאין עושים זכר למקדש בלולב, שהרי אין נוטלים לולב בשבת, כך אין עושים זכר למזבח בהקפה בשבת (מג"א תרס ס"ק ב, לבוש תרס א).
בשבת אין מוציאים ס"ת (שו"ע תרס א) בעת ההושענות, והטעם: כיון שאין מקיפים את הבימה (לבוש תרס ב, משנ"ב שם ס"ק ה בשם ד"מ).
פותחים ארון הקודש ואומרים נוסח הושענות המיוחד לשבת (משנ"ב תרס ס"ק ו).
יישר כוחכם. רק נראה לי שכותבים "אני והו" בלי א, והכוונה היא לב' שמות כפרש"י בסוכה מה.