"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים י"א, י"ט)
בדברו פעם בפני מחנכים, עמד על כוחו העצום של חוש האחריות ההופך לחלוטין את כל ההתייחסות כלפי הלימוד עם הילדים. כשם שאב הלומד עם בנו אין הוא עושה כן רק מפני התפקיד שהוטל עליו, אלא משום שאכפת לו ואדיר חפצו שבנו יצמח לתלמיד חכם, כך גם צריכה להיות ההתייחסות של המלמד לתלמידיו.
בידיו של מלמד מופקדות נפשות של ילדים שהוא אחראי עליהם, והתרשלות בתפקיד כמו למשל איחור או חיסור בזמן אינה רק ענין של גזלת זמן אלא של הרבה מעבר לכך, שכן 'מלמדות' אינה עבודה 'לפי שעות' משמונה ועד אחת, אלא נטילת אחריות לגידולם וחינוכם של התלמידים. אם כזו תהיה ההתייחסות, אזי יישא התפקיד אופי שונה לחלוטין. רבי שמשון ממחיש את הנקודה הזו באמצעות מעשה שהיה, שאותו שמע מעד נאמן, מגדולי מחזירי התשובה:
ניגש אליו פעם יהודי במיאמי והשתבח בפניו שהוא הצליח להחזיר בתשובה אישה קשישה בת שמונים וחמש. ומעשה שהיה כך היה: אותו יהודי הוא בעליו של 'בית אבות' ברישיון ממשלתי שכל דייריו מלבד אחת, גויים. את הארוחות המוגשות להם, מזמין המוסד מקייטרינג בפיקוח ממשלתי, אלא שהואיל ואסור להאכיל יהודי בנבלות וטרפות, הרי שלאותה דיירת יהודייה בודדת דאג לספק אוכל כשר ממקור אחר.
והנה במהלך ביקורת תקופתית במוסד, שאל המפקח מטעם הממשלה את דיירי בית האבות על מידת שביעות רצונם מן הטיפול והשירות, ואותה יהודייה קשישה התלוננה בפניו שאין נותנים לה מהאוכל המוגש לכולם. משהתברר למפקח כי אמת בפיה, הודיע לבוס חד משמעית כי אם לא יסודר הענין לשביעות רצונה המלא של האישה, ישלל ממנו הרישיון הממשלתי.
בצר לו, בא המנהל בדברים עם הקשישה וניסה לשכנע אותה כי האוכל המוגש לה הוא דווקא משובח יותר, היגייני ובריא, לעומת בשר ה'דבר-אחר' הניתן לשאר הדיירים העלול לגרום למחלות ולזיהומים שונים, אולם היא לא התפעלה מהתיאור ועמדה על כך שתקבל "אותו אוכל, כמו כולם". המנהל מצידו המשיך במסע השכנוע ופרט על נימי לבה היהודי, ובסופו של דבר השיחות עשו את שלהן ועלה בידו להחזירה בתשובה…
"אבל איך הצלחת?" נשאל היהודי, "להחזיר בתשובה אישה בת שמונים וחמש?!" תשובתו כללה משפט קצר בן חמש מילים:
"וכי היתה לי ברירה אחרת?!"
כזו צריכה להיות גם ההתייחסות כלפי תפקיד החינוך והרגשת האחריות להצלחת התלמידים, אומר רבי שמשון. כאשר יודעים שמוכרחים להצליח ויהי מה – ואם לא 'העסק עלול להיסגר', כבר מוצאים דרך להצליח.
מעורבות ההורים בחינוך הילדים
"איננו שכירי יום" – אמר פעם הרב זצ"ל בשיחה בפני מלמדים – "ולא 'פקידים', אלא רופאים של תחלואי הנפש. ואותה מידה של התמסרות הנדרשת מרופא בטיפול ובדאגה לבריאותם של מטופליו נדרשת גם ממלמד למען הצלחת חינוכם של כל תלמידיו. מתוך אכפתיות, בליווי תפילות ותחנונים, בקשת עצה ותושיה, וגם עם דפיקות לב וחרדה. השקעה של מלמד את רוב המאמצים, אינה בגדר תפארת גרידא אלא חובה יסודית, שעל ידה עשויות להיפתר רבות מן הבעיות, כולל אלה שנראות לכאורה כחסרות סיכוי, בשמים יתבעו מאיתנו על כל ילד וילד".
ר' שמשון תומך את דבריו מתוך המציאות, ומעשה שהיה:
"כולנו יודעים, שהתעניינות ההורים אצל המלמד על בנם, גורמת שהיחס שלו כלפיו יהיה שונה לחלוטין. אני אישית נתקלתי בתופעה זו לראשונה, בעת שכיהנתי לפני עשרות שנים כמשגיח בישיבה. היה שם בחור חלש, שהשתדלתי מאוד – ואני אומר זאת במלוא הכנות – למצוא לו חברותא, אבל למרות המאמצים, לא הצלחתי.
"ואז, יום אחד, אני פוגש את הדוד שלו, והוא מבקש ממני בכל לשון של בקשה לדאוג לאחיין שלו לחברותא ואמנם למרבה הפלא – מצאתי לו חברותא. כיצד התרחש ה'נס' הזה? פשוט מאוד: כאשר אפגש עם הדוד שוב, אני ארגיש אי נעימות גדולה אם לא הצלחתי למלא את מבוקשו, וכאשר צריכים לענות תשובה למישהו, מוצאים פתרון לכל בעיה. וכי היתה לי בריריה אחרת?
"כך נראה ילד שההורים תובעים ממלמדיו", מסיים ר' שמשון את סיפור המעשה ולקחו.
חובת ההשקעה בילד מוכשר
בנוהג שבעולם הורים לילד מתקשה מבינים את הצורך להשקיע ממון ולהוציא הוצאות על מנת לקדמו, שהרי ללא הסיוע המיוחד הזה הוא לא יתקדם ורק ימשיך לבוסס בקשייו. לעומת זאת – אומר רבי שמשון – משום מה אין הורים מבינים שלא פחות מכך ראוי להשקיע ולהוציא הוצאות על ילד בעל כישרונות מיוחדים. ואדרבה, בילד מחונן יש להשקיע יותר ולהוסיף לו שעות לימוד עם אברך שיוסיף לו דעת מעבר למה שלומד בכיתה, שבאופן טבעי אינו עונה על הצורך של ילדים מוכשרים ביותר.
בהקשר לכך היה מזכיר את המעשה הנודע על הנצי"ב מוולוז'ין והסעודה שערך לרגל הוצאת ספרו "העמק שאלה" על השאילתות דרב אחאי גאון, שבמהלכה סיפר למסובים כי חובת ההודאה שלו אינה על עצם הוצאת הספר כי אם על מעשה שאירע בילדותו ושינה את כל חייו:
בהיותו ילד, שמע פעם את אביו האומר לאמו בהשלמה: 'בננו זה, כנראה לא מוכשר ללימודים, עלינו לפחות ללמדו איזה מקצוע שממנו יתפרנס'. המשפט הזה של אביו המסיח לפי תומו זעזע אותו עד היסוד, והוא תכף ניגש אל הוריו והבטיח כי מהיום ואילך ישקיע את כל כוחותיו בלימוד התורה. "אילו לא הייתי שומע באקראי את אותו משפט, ואילו לא הייתי מחליט להתאמץ יותר", אמר הנצי"ב, "הרי שהייתי יוצא אמנם בעל מלאכה יר"ש המתפרנס מיגיע כפיו וקובע עתים לתורה, אבל כשהייתי מגיע לאחר מלאות ימי ושנותי בפני בית דין של מעלה, היו מוציאים בפני שלושה כרכים של 'העמק שאלה' ותובעים אותי על שלא חיברתי את הספר הזה שהיה באפשרותי לחבר".
"מי יודע", אומר רבי שמשון, "כמה ספרים נכבדים יכול היה לחבר ילד פלוני המצוין בכישרונותיו, אילו היו משקיעים בו את כל ההשקעה האפשרית".
בכלל אחריות האב בתפקיד החינוך היא להשקיע את מרצו וכוחו בכל אחד מהם ולהתעלם מהנטייה הטבעית להעדיף מי מהם על פני רעהו:
מעשה שראה את אחד מתלמידיו, לומד בית המדרש עם בנו הגדול, בעוד הבן הקטן יותר מסתובב אנה ואנה בין הספסלים. מכיון שהיתה לו מזה זמן תחושה כי נטייתו של האב היא להשקיע בעיקר בבנו הגדול יותר, פנה והעיר לו: "זו טעות חמורה, הוא אמנם הבכור שלך, אבל אסור להזניח את הבנים הקטנים יותר. חלילה לך מלהמשיך כך".
(מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')