'פרשת יוסל'ה'. ארץ הקודש טבעה בשנאת חילוניים לשומרי הדת. היכן שהלכו נשמעו הקריאות מול היהודים שומרי הדת: "איפה יוסל'ה".
אחד מיוחד שעמד בעין הסערה של חטיפת יוסל"ה היה רבה של קוממיות זצוק"ל, הרב מנדלסון. המשפט התנהל בערכאות, וסעיף מרכזי באישום התנהל סביב ידיעה כי תכנון החטיפה של הילד קרם עור וגידים באסיפה סודית שהתקיימה בעזרת הנשים של כולל חזון איש בבני ברק.
בעת המשפט הוגשו עדויות של אישים חשובים שהצהירו והעידו: לא היו דברים מעולם בכולל חזון איש. על דוכן העדים עלה גם הגאון הצעיר רבי בן ציון פלמן. באותם ימים הוא כבר אמר שיעור לקבוצת בחורים מישיבת פוניבז' מדי מוצאי שבת קדש, שם בעזרת נשים של כולל חזון איש, בפני כעשרים וחמשה בחורים מבחירי התלמידים.
הוא עלה על הדוכן והעיד: "באותו לילה של מוצאי שבת מסרתי שיעור בעזרת הנשים. כיביתי את החשמל ונעלתי את המקום במפתח ואין יוצא ואין בא".
השופט, שונא ישראל מובהק, ניסה לתקוע גלגלים בעדותו ושאל: "כמה משתתפים יש בשיעור שלך?".
"קבועים ממש באים לשיעור שש שבע", השיב הגאון העניו.
"וכי זה נקרא שיעור?" התריס השופט.
לכאורה באופן טבעי הרב פלמן היה חייב להסביר לשופט את חשיבותו האישית כמגיד שיעור נערץ ואחראי שיש לסמוך על עדותו. אך הרב פלמן בענוותנותו ובישרותו המתוקה כדבש הגביה את קולו היוצא מהלב לאוזני השופט:
"אז אני מגיד שיעור לא כל-כך מוצלח. מה ביכולתי לעשות שלא מעוניינים לבוא לשיעור שלי? אבל אני אומר לך כי אני הייתי אחרון שעזבתי, ונעלתי את המקום ואיש לא היה שם, וזו האמת".
במילים אלו נחתם גזר דינו של הרב מנדלסון לטובה, כפי שמופיע ברשומות. עדות זו מתוך עדויות נוספות, דוקא היא שהתקבלה ושכנעה את לבו המעוות של השופט.
(הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש של יתד נאמן, תרומה תשע"ה)