היה זה מחזה ממיס לב לראות את רבנו מרן הגר"ש ואזנר זצ"ל, יושב ואומר תיקון חצות, כמנהג שהנהיג בישיבתו לומר זאת בחצות היום בימי בין המצרים. כמה בכיות וכמה דמעות השתפכו מתוך לבו הגדול.
כבר לפני שנים עורר רבנו על כך שלא יודעים את גודל חשיבות אמירת 'תיקון חצות', שזה סעיף מפורש בשו"ע והקב"ה מחכה לזה, ולא יודעים כמה תועלת עצומה יש לכך בזה ובבא. בהזדמנות אחרת אמר לבחורים: "פעם ידעו יהודים שצריך להשכים בכל לילה לתיקון חצות ולקונן על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה, ורק זכר לכך אנו עושים בחצות היום בשלושת השבועות".
אמנם דרכו של רבנו עצמו היתה לקום בכל יום באשמורת הבוקר ולומר 'תיקון חצות'. אחר כך היה אומר קצת תהילים, ולומד בספר 'אורחות צדיקים', שמבחרותו קיבל על עצמו להגות בו בכל יום כ-10 דקות, וכמעט עד יומו האחרון החזיק בהנהגה זו. ואחר כך היה מתחיל את סדר לימודו.
ומרגלא בפומיה להביא את דברי חז"ל בעבודה זרה (ט, א) על חלוקת השנים בעולם הזה, ועל ב' אלפים השנים האחרונות שהם ימות המשיח, שכבר יצאו מהם מה שיצאו ועדיין בן דוד לא בא. רבנו ציטט את הגמרא הזאת ואמר בשברון לב עמוק ובבכי תמרורים בלשונו הטהור: "כך כבר אמרו חז"ל לפני 1,500 שנה, ומה יענו אזובי קיר? יתמי דיתמי!"
בכל יום מימי בין המצרים בשעת חצות, כאשר רבנו עם כל התלמידים ישבו על הרצפה באמירת תיקון חצות – היו שומעים בכל ההיכל את קולו הדומע, פשוטו כמשמעו, איך שבוכה ומיצר על גלות השכינה, ומבקש כתינוק הבוכה על הגאולה.
והעידו תלמידים שלמדו אצלו לפני עשרות שנים, כי בעת שהם אומרים את הקינות בתשעה באב, ונזכרים בקולו הבוכה של רבנו, אזי כל יום תשעה באב מקבל אצלם משמעות אחרת לגמרי.
(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')