כי תעשה הטוב והישר בעיני ד' אלוקיך יב, כח
מחכימת פתי
חותם התורה הקדושה היה מוטבע בעצמותו של מרן וכך הנהיג את אורחותיו, כאשר כל סובביו נוכחים לראות כי כל היוצא מפיו מנופה בשלוש־עשרה כברות ושקול בפלס התורה ומצוותיה.
שח לי חתן רבנו, רבי בנימין רימר: "באחד הימים ליוויתי את מורי חמי ברחובה של עיר, כשלפתע פנה אלי ואמר: 'לפני זמן־מה ביקר בביתי יהודי הנחשב לתלמיד חכם ובר אוריין, אך למרבית הפלא יצאו מפיו דברי הבל של ממש!'.
"מורי חמי הרהר קימעא והוסיף: 'הדבר מעורר תמיהה, שהרי נאמר בפסוק: 'תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', ועל־כן כיצד ייתכן שיהודי זה לומד תורת ה' ואף־על־פי־כן אין נראה שהתורה מחכימה אותו? הרי דברי הבל ולימוד תורה הם תרתי דסתרי, ואם כן כיצד ייתכן שחכמת התורה אינה משפיעה על אותו יהודי?!'.
"מרן לא היה מוכן בשום פנים ואופן להשלים עם הדברים ולהניח שייתכן שיהודי ילמד תורה ואף־על־פי־כן יישאר בכסילותו. ואם בכל אופן נראית לכאורה סתירה שכזו, על כורחך שההנחה כי אותו אדם לומד תורה איננה נכונה, כיון שכסילות ותורה אינן צועדות יחדיו לעולם!
"לאחר מספר רגעי דומייה חתם מרן את דבריו: 'אלא על כורחך לומר, שאף־על־פי שאנשי העולם סבורים כי אותו אדם לומד תורה, הרי שלמעשה תורתו איננה תורה!'".
כתם פז
מרן נזהר זהירות עצומה בכל היוצא משפתיו, ונשמר שלא לבטא בפיו על משפט או מילה שאינם נקיים וראויים. כמו כן, כאשר היה מגיע לאוזניו משפט לא ראוי או מילה שאינה נקייה היה חורג מאורחותיו ומעיר על כך בעדינות לבעל הדברים. לעתים רבות היה נמנע מלהעיר לדובר תיכף לאחר מעשה וממתין באצילות נפש לשעת כושר, שבה תתקבל תוכחתו בלב שומע ונפש חפצה.
בערבי הפסחים האחרונים לחייו, עקב זקנותו המופלגת לא היה רבנו מסוגל להשתטח על הארץ בעת בדיקת חמץ כמנהגו מימים ימימה. אחד מנכדיו הצעירים החליף את מקומו וזחל על רצפת הבית תוך־כדי חיפוש בחורים ובסדקים, בעוד רבנו מלווהו צעד אחר צעד ומשגיח שלא יחמיץ כל חריץ ובקיע העלולים להכיל חמץ.
ככלות הבדיקה נעמד הנכד על רגליו והחל לנער את האבק שהתגבב על בגדיו בעת שהשתטח על הארץ. בעוד הבחור הצעיר מאבק וממרק את בגדיו במרץ רב החווה רבנו לעברו בניד קל ורימז לו לחדול ממעשיו.
הנכד המופתע הביט בסבו בפליאה ותמה: "הרי הבגד מלוכלך!"… "אולי צבע הבגד השתנה, אבל גם אם כן אין הוא מלוכלך!", הגיב רבנו, כשהוא מרמז ליוצא חלציו, כי אדם בעל עדינות הנפש אינו מסוגל לכנות בשם מגונה את האבק הבא מחמת טורח המצווה.
הבהמה אשר איננה טהורה
במקרה אחר ביקש אחד מבני משפחת רבנו לתאר בפניו תלמיד חכם שמרן הכיר את פניו אך לא ידע לנקוב בשמו. במהלך הניסיונות להבהיר מיהו האיש המדובר, אמר בן הבית למרן: "ער איז א גראבר" – הוא שמן. הביטוי לא נשא חן באוזני רבנו שהגיב מיד ואמר: "לא אומרים כך אלא אומרים א דינער!", כלומר רזה בלשון סגי נהור.
בעניין נקיות דיבורו של מרן סיפר עוד חתנו, רבי יצחק זילברשטיין, שהעיד כי חמיו לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילה 'שקרן'. באחת הפעמים, כאשר רבי יצחק שוחח עמו בנוגע לאדם מסוים, התבטא מרן ואמר: "הוא בעל דמיון".
"בתחילה לא הבנתי מהי משמעות של הביטוי 'בעל דמיון'", סיפר רבי יצחק. "מורי חמי ניסה להסביר לי שוב ושוב כי האיש 'מדמה', עד שלבסוף, כאשר חמותי הרבנית ע"ה נוכחה לראות כי אינני מבין את פשר הדברים, היא לחשה באוזניי ואמרה: 'מה אתה לא מבין? הוא שקרן'".
עבר זמנו
על יראתו וזהירותו העצומה של רבנו מחטא לשון הרע מספר נכדו, הרב ליפא ישראלזון: "המעשה אירע לפני למעלה מעשור שנים, באותם ימים התעורר ספק בין כל גדולי ישראל אודות רב פלוני שיציע את מועמדותו לרבנות בעיר מסוימת. לצורך בירור העניין הוזמנו הנוגעים בדבר לאסיפה, שהתקיימה ביום שישי בבוקר בביתו של מרן, שבמהלכה התעתדו הבאים להחליט על הצעדים שיש לנקוט בעניין.
"בין כך ובין כך נודע כי אותו רב, מושא הדיון, אמור להתדיין בפני בית הדין בירושלים לגבי עניין כלשהו. עקב כך הציע אחד מגדולי הדור שאנסה להשיג את פרוטוקול הדיון בטרם האסיפה, כדי שיוכל להיעזר בדברים לצורך קבלת ההחלטה.
"סיפרתי על כך לסבי ושאלתיו כיצד לפעול בנושא, שהרי הוצאת פרוטוקול מבית הדין תוך־כדי דיון בעניין מסוים הינה משימה קשה ביותר. מרן הרהר בדבר ואמר, שמכיוון שיש תועלת בדבר יכול אני לבקש מרבי יוסף אפרתי שיפנה לבית הדין בשמו ויבקש למסור את הפרוטוקול לידיו.
"בסופו של דבר לא עלה בידי הרב אפרתי להשיג את הפרוטוקול בטרם האסיפה. רק שהסתיים הדיון, בשעות יום שישי המאוחרות, הוא קיבל את המסמך לידיו ותיכף הודיע לי שאבוא לקחתו.
"כשהפרוטוקול בידי שבתי לבני ברק. השעה היתה כבר שעת אחר הצהרים מאוחרת, ומכיוון שכך החלטתי שתיכף במוצאי שבת אפנה למעונו של אותו גדול בתורה ואשאל האם הוא מעוניין עדיין לעיין במסמך.
"מאחר שלא התפללתי תפילת מנחה בצהרי היום יצאתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת בטרם כניסת שבת ושבתי לביתי לאחר ערבית של ליל שבת. עם בואי הודיעו לי בני הבית כי סמוך לכניסת השבת התקבל טלפון מאת סבי, שביקש לדבר עמי בדחיפות.
"עיניי חשכו לשמע הדברים, שהרי אם סבי הטריח עצמו להתקשר אלי בערב שבת, משמע שהדבר אינו סובל דיחוי! חששתי מאוד מפני העניין הבהול, ובמשך כל אותה שבת כמעט ולא הצלחתי לאכול ולישון מרוב מתח ודאגה.
"עם צאת השבת יצאתי להתפלל תפילת ערבית, כדי שאוכל ליצור קשר עם סבי בהקדם האפשרי. אולם בעודי יורד במדרגות שלפני ביתי השיג אותי צלצול הטלפון. מיהרתי לחזור הביתה, ומעבר לקו הטלפון המתין סבי ושאלתו בפיו: 'האם לקחת מהרב אפרתי את פרוטוקול בית דין?!'.
"'כן', השבתי, 'רציתי לשאול את אותו גדול תורה האם הוא עדיין מעוניין לעיין בדברים'.
"הופתעתי לשמע תגובתו של מרן, שהחל לגעור בי בחומרה: 'וכי אינך יודע שלעיין כעת במסמך, לאחר שהתקבלה ההחלטה, זהו איסור דאורייתא של לשון הרע? איך עושים דבר כזה?! לפני הדיון, כשהייתה בכך תועלת, היתה זו מצווה, אך כעת מדובר באיסור מדאורייתא!'.
"מרן סיים את דבריו, כשהוא מורה לי נחרצות לפנות על אתר אל רבי יוסף אפרתי ולהשיב את המסמך לידיו".
(מתוך 'עמודו של עולם')