"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית ל"ב, כ"ה)
ידועים דברי חז"ל במדרש ש"אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה", אי אפשר להשיג שום מעלה ממריבה, ורק הפסדים יש ממנה, ולכן צריך לברוח מכל ריב ודבר הגורם לריב כבורח מהאש.
מעשה מוחשי בענין זה על הגרב"צ פלמן זצ"ל, מספר עד ראיה שהיה נוכח במקום בשעת מעשה, ואלו דבריו:
באחד מהאולמות שבתוככי אחת השכונות התקיימה שמחת 'בר מצווה' לאחד מקרובי הגרב"צ, כאשר הגרב"צ ומשפחתו משתתפים בה.
לקראת סוף השמחה, ברחוב שמחוץ לאולם, התחיל ויכוח קטן בין שני שכנים המתגוררים בסמיכות למקום על עסקי שכנים, כאשר זה טוען כך וזה טוען כך. כל אחד עמד על דעתו בתוקף וביקש שחברו/שכנו יסכים לה. כל אחד היה משוכנע באלף אחוז שהצדק עימו, וחברו הוא הנוכל שמנסה לסוחטו. ומתוך כך הויכוח השקט עלה לאט-לאט לטון גבוה יותר ויותר, עד שהיו במקום צעקות רמות, שכל העוברים ושבים במקום שמעום בבירור. גם לא מעט חלונות מבתים סמוכים נפתחו לשמע הצעקות הללו. בשלב מסויים היה מצב שאחד הרים בלוק שעמד סמוך למקום כדי לזורקו על חברו…
היו כמה אנשים טובים שניסו בדרכי נועם להשקיט את הריב, אבל ללא הועיל. פשוט לא היה עם מי לדבר, שניהם היו עסוקים בלהט בויכוח כשאינם מתייחסים לאף אחד. לסקרנים שעברו ברחוב היה זה מחזה מאד משעשע, לראות מראה של גן ילדים באנשים מבוגרים, וכך נעמדו בצד קבוצת סקרנים קטנה כשהם ממלאים את פיהם בצחוק על המראה הלא שגרתי הלזה…
בינתיים יצאה מהאולם הרבנית ליפקוביץ ע"ה, אשת מרן הגרמ"י זצ"ל, כשהיא מלווה באחותה הרבנית הרשלר ע"ה. כשהן ראו את הריב, ניגשו אל הניצים וצעקו עליהם, איך יהודים לא מתביישים לריב בצורה כזו. אבל צעקותיהן נפלו על אוזניים ערלות, שום דבר לא עניין אותם מלבד ריבם אשר הם מריבים.
באולם היו כמה מבניו הקטנים של הגרב"צ, וכשנודע להם מחבריהם על הריב המעניין שמתנהל בחוץ, יצאו החוצה כמו שאר הילדים, לראות את המתרחש שם.
והנה פתאום יצא הגרב"צ החוצה, וכשהבין מה קורה כאן ראו עליו שנבהל מאד, עד כדי כך שהחווירו פניו כשלג, הוא לא אמר מילה לאף אחד, אלא רץ בבהלה לילדים הקטנים תפס אותם בידיו וצעק "אש! זו אש בוערת! איך אתם עומדים כאן?". ובמהירות רבה משך את הילדים לצד, שלא יעמדו בתוך האש, כשהוא ממשיך ואומר להם בקול: "סכנה לעמוד כאן", והרחיק את הילדים מאזור המריבה, כמו אחד שמרחיק את בניו מתוך בית בוער באש. הסקרנים שעמדו בצד, כששמעו את הצעקות "אש, סכנה", וראו את הרצינות בה הרחיק הגרב"צ את ילדיו מאזור האש, נפלה עליהם בושה, התביישו מעצמם איך הם לא מפחדים לעמוד בתוך האש, ומיד כל אחד מיהר בשקט להסתלק מהמקום.
והניצים בעצמם כששמעו את הקולות, וראו את הבושה שאפפה את כולם לעמוד לצידם, הבינו כמה מבוזה המעשה שעשו, גם הם נשתתקו, ושקטה לה המריבה. "ותשקוט הארץ"… (מהרה"ג ר' אליעזר ליברמן שליט"א).
(שלמים בציון – וישלח – תשע"ז)