טבילה בנחל מגידו, תפילה במערה
שעת צהריים בסלון ביתו של הרה"ח רבי שמואל חסידה שליט"א, מלפנים רבו של כפר שמאי, וכיום מדמויות ההוד שהתברכה בהן העיר צפת. מן החלון נשקף ציון הרשב"י, המצטנף למרגלות הג'רמק. בעוד מספר ימים יציינו בו את ל"ג בעומר, שגם היום כמו אז בשנת התשי"ג, השנה הראשונה שבה עלה לכאן רבי שמואל עם אביו, חל במוצאי שבת. כבר אז, בעצם, שנים רבות קודם לכן, כפי שתיאר לי בהמשך, כרוכה היתה הגעתם של פשוטי עם אל ההילולא בחילול השבת.
הגעתי הנה בהמלצתו של קרוב משפחתי מבני הקהילה בעיר, שביקש לזכות אותי בשמיעת הזיכרונות הקולחים מפיו המרגליות של הרב חסידה.
הזיכרון הראשון של הרב חסידה מל"ג בעומר ממירון, נעוץ עוד בימי ילדותו, בטרם מלאו לו שלוש-עשרה. "היה זה", הוא נזכר לפרטי פרטים, "בשעת בוקר של ערב שבת קודש שלפני ל"ג בעומר של שנת התשי"ג גרנו אז בשכונת 'בית ישראל' בירושלים, חסידות זוויעהל הוציאה אז שני אוטובוסים של חברת 'המקשר' למירון. אחד מהם מתוצרת 'שוסון' הצרפתית. נהגנו לומר אז באירוניה כי הוא נוסע על 101 – מאה דוחפים, והוא נוסע במהירות 1 קמ"ש".
"היה זה יהודי חסידי בשם גרינברג שנתגורר בבית ישראל, ליד תחנת האוטובוסים ברחוב שמואל הנביא פינת בעש"ט, הוא שדאג להכין סודה בדודים עשויי נחושת שנעטפו בשקים לשמירת הקור".
"לא אשכח כיצד במהלך הדרך, נשים הצטרפו לנסיעה קילפו תפוחי אדמה שיועדו לצ'ולנט. בעת שעברנו ליד מחנה דוד הסמוך לחיפה, התחמם המנוע והנהג נדרש לצנן אותו בעזרת מים קרים, הייתה זו חוויה בלתי משכחת שהתפרשה על פני כשמונה שעות נסיעה, למירון הגענו כשעה וחצי לפני כניסת השבת. היכן נלון ומה נאכל בשבת? התעניינתי אצל אבי. הבאנו עמנו אמנם מעט אוכל מהבית".
"אבי הכיר תושב ביישוב שעסק לפרנסתו כסנדלר ושמו פרידמן מיוצאי הונגריה ואצלו נהגנו להתארח. ביתו עמד קרוב להיכן שניצב כיום המוסד 'חסד לאברהם'. ניגשנו לביתו וביקשנו להתארח, אלא שהבית כבר היה מלא באורחים, משכך, נאלצנו לישון במטבח", חוזר רבי שמואל לאותם ימים, וממשיך בתיאורו המרתק:
"למיטב זיכרוני היו במירון באותה שבת כמה מאות אנשים. זכורה לי היטב נוכחותם של ה'קרלינערס', שכבר אז סיפקו לעולים אל הציון שתייה חמה וגם קוגל שהיה ערב לחיך. אכלנו מה שהיה והיינו מאושרים, לא פחות, אולי יותר, למרות השפע הקיים כיום".
"כמנהגם של חסידים, ירדנו בבוקר יום השבת לטבול ב'נחל מגידו' הממוקם למרגלות המערה. באותם ימים טרם פעל מקווה במערה עצמה. התפילות עצמן התקיימו כמובן במערה. הכל היה אז קטן, בחצר ישבו יהודים באוהלים שהקימו, לאורך הדרך המובילה לציון הקימו 'בודקעס', וניתן גם היה להשיג בתשלום ברד עם קרח שהוגש בכוס זכוכית. המוכר היה ממלא, שוטף ושוב וממלא. זכורה לי גם דמותו של האדמו"ר מנדבורנא רבי חיים מרדכי רוזנבוים זצ"ל, הם התאכסנו אז בבניין של 'בני עקיבא', ואת השולחן הטהור ערך האדמו"ר על גבי דלתות שהוצבו על שתי חביות. זה מה שהיה אז, ובכל זאת, אולי בגלל זאת, אותה שבת זכורה לי כשמחה מאד".
"זכור לי גם כי בשעות הצהריים של שבת, החסיד רבי אלעזר בריזל זצ"ל קרא לאנשים לרדת לכביש למטה כדי להפגין נגד חילול השבת שנגרם על ידי מכוניות שהגיעו בעיצומה של השבת", חוזר רבי שמואל לאותם ימים יפים וצנועים.
"חלפה לה השבת המרוממת", ממשיך רבי שמואל בתיאורו, "שעת ההדלקה קרבה ובאה. זכורה לי דמותו של הגאון רבי שמחה קפלן שהגיע מצפת, ונטל חלק פעיל בהדלקה. הריקודים עצמם היו סוערים, ולהערכתי, אם זיכרוני כנער צעיר אינו מטעה אותי, הרי שבעיצומה של ההדלקה נכחו בציון בהערכה גסה, כאלף וחמש מאות איש, מי שבלט אז בנוכחותו הלא הוא רבי בערל זילברמן גיסו של רבי שמחה, מי שכונה 'רבי בערל צפעתר', הוא רקד ללא הפוגה עד כלות הכוחות, תוך שהוא מלהיב את הנוכחים".
"היו אלו ימים אחרים ומציאות אחרת", נזכר הרב חסידה, "בין הרוקדים נכחו גם לא מעט מבני העדה הדרוזית שהיו מניפים את ידיהם כשחלקם אוחזים בידם שבאריות, חלקם מתופפים על דרבוקות תוך שהם משוררים 'כולהו הדא מישאן רבי שמעון' (כל זה בשביל רבי שמעון)".
"בשונה מהיום, בחצר המערה עמד אז עץ גדול שהטיל צלו על היושבים תחתיו, ניתן להתרשם מכך באמצעות תמונות שהשתמרו מאותם ימים. אל המערה עצמה היו נכנסים דרך ציון רבי אלעזר".
"האש הגדולה התלקחה והלהיבה את הלבבות, וגם היתה כרוכה בסכנה לא מועטה. עם אור ראשון פנינו להתפלל תפילת שחרית כ'וותיקין', ולאחר מכן עלינו לציונים של שמאי וכלתו ומשם לבית הכנסת העתיק", מסיים רבי שמואל את פרק זיכרונותיו המרתק מאותה שבת מרוממת שעשה לראשונה בחייו במירון".
פרק מיוחד בזיכרונותיו של הרב חסידה מוקדש לימי ההילולא דרשב"י שבהם שימש כשוחט. פעמים שהיה נדרש לשם כך, לעמוד על רגליו מבוקר ועד ערב.
"היכרותי עם המרא דאתרא הרב שטרן שליט"א החלה עוד שנים רבות קודם לכן", נזכר הרב חסידה, "היה זה בתשכ"ב בתקופת היותי בחור בישיבת טשעיבין. הזדמנתי יחד עם חברים למירון, כאן פגשנו את הרב שטרן, שאגב, החל את כהונתו עוד בהיותו מאורס. כמדומני שנחשב בשעתו לרב הצעיר ביותר בארץ. הוא שמע שאנו נוסעים לעמוקה וביקש להצטרף אלינו. לא קל היה לעשות אז את הדרך המפותלת לעמוקה ברכב".
"נשוב למירון, הרב שטרן ביקש ממני שאבוא לשחוט ליד ביתו. הוא אמנם דאג ליידע באמצעות מודעות את העולים לציון, כי אין לו כל פיקוח על השחיטה, יחד עם זאת, נתן את דעתו להמציא פתרון עבור אותם שיזקקו לשחיטה, ודאג שהיא תהיה מהודרת".
"היתה זו מלאכה לא קלה, שדרשה עמידה ממושכת תחת השמש הקופחת. גם באמצע השנה, הייתי נקרא על ידי אנשים שנדרו נדר. הדבר יכול היה לחזור על עצמו מספר פעמים באותו יום", משתף אותי הרב חסידה בזיכרונותיו מאותם ימים.
פרק מיוחד בשיחה מוקדש לאותם דמויות שנפשם נקשרה בתורתו של רשב"י ופיארו בנוכחותם את הציון, ולא רק בימי ההילולא. היו אלו אנשים, ברובם מבני היישוב הישן, שאיוו להם למשכן למשך תקופות שונות את ציון הרשב"י. שם היו יושבים ימים ולילות כשהם הוגים בתורתו באין מפריע.
"הבולטים שבהם", נזכר הרב חסידה, "היו רבי אשר זעליג מרגליות שנפטר בשנת התשכ"ט ועוד הספקתי להכירו. אחינו בני עדות המזרח נהגו לכנותו 'בנו של רבי שמעון', על שום פניו ההדורות. הוא היה קשור בכל נימי נפשו למירון ולרשב"י, את יום ל"ג בעומר חגג כיום טוב ממש, כשהוא לבוש בגדי שבת. אלפי ילדים איבדו את החלפות ראשם תחת מספרי הכסף שלו שהיו קשורות לצווארו בשרשרת זהב, תוך שהתזמורת מנגנת את "עושר זעליג'סניגען".
"היה את הצדיק הירושלמי רבי שמואל שפירא, שנהג גם להגיע לציון למשך תקופות ארוכות, ואת ידידו רבי שמואל צ'צ'יק, שלא אחת זכיתי להעניק לו את סכום הנסיעה, שיאפשר לו לשוב לביתו".
"היה גם את רבי ציון אפטר, שניגש אליי פעם ולחש באוזניי: 'אתה נכד של רבי מנדך וולף, אתה מכפר שמאי, אצלך בחצר גדלים דודאים. אני צריך אותם לסגולה בשביל מישהו'. הצטרף אליי לנסיעה הביתה, שם מאחורי הבית גדלו הדודאים פרא, חתך לעצמו אחדים משם ושב אל המערה. בשעתו יצא עליו שם של יהודי המשוטט בעולמות עליונים".
"הם היו מגיעים לפרקי זמן מסוימים. לא אחת הייתי מגיע אל המערה ומוצא אותה ריקה. היו אלו ימים אחדים, הכל היה שונה", מתענג הרב חסידה על זיכרונות אותם ימים רחוקים.
"זיכרון מיוחד שמור עמי לצדיק רבי יוסף וולטוך", ממשיך הרב חסידה בתיאורו המרתק, "לא אחת היה תופס בימי ומושך אותי להקפות שהיה עורך מסביב לציון. ומשמים זיכו אותי לטפל בקבורתו, ומעשה שהיה כך היה: היה זה יומיים לאחר ל"ג בעומר, רבי יוסף נסע עם מספר אנשים ל'מערת האידרא', ירד לשם והתפלל, וביציאתו נפל והתמוטט. מלוויו העבירו אותו לבית החולים כאן, כשבכוונתם היה להעבירו למחרת לקבורה בירושלים, אחר שתגיע לידיהם תעודת הפטירה. הטיפול בנושא לא היה מפותח אז כמו בימינו. הם שמעו כי יש לי קשר עם הפתולוג האחראי באיזור, וביקשו את עזרתי. היתה זו כבר שעת לילה מאוחרת והתקשיתי להשיגו. פניתי איפה לאחראית מטעם משרד הבריאות וביקשתי את עזרתה. סיכמנו להיפגש בבית החולים בשעה חמש בבוקר".
"בינתיים הגיע טנדר בכדי לקחת את הנפטר. אמרתי להם "איך אפשר, הוא הלא סגור שם…' אמרו לי שלא הכניסו אותו לקירור, וכי ישנם מספר בחורים שאומרים תהילים במקום. השעה היתה שתיים בלילה, נסעתי בעקבותיהם עד היציאה מצפת".
"בחמש בבוקר אני מגיע לבי"ח על מנת להוציא את רישיון קבורה. שלחתי אותו עם האוטובוס שיצא לירושלים, וסיכמתי עם קרובי משפחתו שימתינו להגעתו. ההלוויה יצאה עוד בטרם הגעת הרישיון", מסכם הרב חסידה את הפרק זיכרונותיו מאותם ימים שעשה בצלו של הרשב"י.
צפת החרדית של אז גם היא לא היתה מרובת אוכלוסין כבימינו. ובכל זאת, היא היתה מפותחת יותר מאשר כפר שמאי. ניצניה הראשונים של הקהילה החרדית בראשותו של הרב פייבלזון החלו אך אז להיראות, בחלוף שמונה שנים מהגעתו לכפר, עבר להתגורר בה. "בני כבר למד כאן בתלמוד תורה, ולא אחת היה נדרש להמתין עד להגעתי אצל חברים, 'ומה יקרה אם אבא לא יגיע לקחתי', היה טרוד".
"מי שהתגורר כאן אז", משתף אותי הרב חסידה, "היו בעיקר יהודים משארית הפליטה שאף הקימו בית כנסת בשם זה, ומעטים מבני משפחות היישוב הישן בעיר".
היתה כאן קבוצה מצומצמת של חסידי סאטמר, שבחרו לגור בעיר עם עלייתם ארצה לאחר השואה. במשך השנים עברו להתגורר בבני ברק ובירושלים. לאורך השנים מונה לשמש כרב השוחט בבית המטבחיים של שפרעם ובמשחטת עוף הגליל.
בימים אלו, כבשנים עברו, צופה הוא מחלון ביתו אל עבר מירון הנדמית בשעת ההדלקה לאבוקת אש, הזיכרונות מציפים אותו וליבו מתרונן נוכח הזכות הגדולה שנפלה בחלקו להסתופף ולו ממראית עין בצלו של הרשב"י.
(מוסף שבת יתד נאמן)