הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ב'בין הזמנים' לפני כמה שנים נסענו לעיר-דוד ולנקבת השילוח. ההליכה בתוך השילוח מיוחדת ומרתקת. חושך, מים ופנסים, בשילוב שירים שמחים, הוא מתכון לטיול מהנה. אך אני התרגשתי במיוחד ממשפט אחד פשוט של המדריך.
המדריך חבש כובע –טמבל, כזה שלבשו ה'חלוצים' בעבר. הדרכתו ההיסטורית לוותה בהקראת פסוקים מהתנ"ך, הקשורים לעיר דוד, לירושלים העתיקה ובית המקדש. המדריך תיאר בפרוטרוט, מתוך התנ"ך, צום שקבעו בני ישראל, לאחר נבואת ירמיהו על החורבן, והוא אמר שבפסוקים עצמם לא מוזכר האם היה זה צום עצוב, כמו צום תשעה באב, שהוא צום שנועד לאבל וצער, או צום שמח, כמו יום כיפור, שנועד לחזרה בתשובה. וכך אמר המדריך עם הכובע-טמבל: "ביום כיפור אנו צמים, אך זהו צום שמח, כי מכפרים בו את כל העברות שלנו. צמים, כדי לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה, אבל בעצם זה יום שמח, יום של מחיקת חטאים"…
ואני התרגשתי, והזדעזעתי.
הזדעזעתי שהאמת האמתית הזאת אינה כה פשוטה ושורשית אצלי, עד שאם אני שומע אותה, בפשטות חיננית, מאדם זר לי, לפחות לפי חולצתו ומכנסיו הקצרים, אני כה נרגש.
והרי זה כה נכון. "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים". הקב"ה, אבינו אוהבנו, רוצה לטהרנו, למחול על עוונותינו ביום הכיפורים. שמחה!!
אחד מהדברים המתוקים שקיבלתי מהקב"ה במתנת חינם, היתה הזכות להשתתף בעריכת ספר "העקידה", יצירתו הנודעת של החכם השלם והקדוש רבי יצחק ערמאה זיע"א, שכל הקדמונים מצטטים מדבריו בקביעות, אלפי (!!) פעמים. כשלמדתי את דבריו הקדושים של "העקידה" על חטא מי מריבה, התרגשתי עד מאד והבטחתי לעצמי לשתף אתכם בדבריו המופלאים, המסייעים לעבודת התשובה.
ה"עקידה" מצטט את דברי אחד מגדולי החכמים, הקובע שהקב"ה היה חייב לברוא בעולמו לפחות אדם אחד שלא יחטא לעולם בשום חטא. לא יתכן, כותב אותו חכם גדול, שהקב"ה לא "יצליח" לברוא ולו יהודי אחד בעולמו שלא יעבור עברה. כי אם באמת לא היה ולא יהיה אדם שכזה, אם כן מדוע בא אלוקינו בתביעה לבריותיו ומבקש מהם שלא לחטוא. והרי כולם, ללא יוצא מן הכלל, חוטאים, ואם כן, מוכח שעצם יצירת האדם מחייבת אותנו לחטוא. מסיבה זו, טען אותו החכם, בהכרח שמשה רבינו לא חטא לעולם, וחטא מי מריבה, הכאת הסלע, לא נחשב כלל לחטא אמתי.
ה"עקידה" חולק עליו בנחרצות. הוא מצטט את הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" וקובע שההבדל בין אלוקים לאדם הוא בכך שאדם הוא יצירה גשמית, ויצירה גשמית מחוייבת למעוד, ליפול ולחטוא, ולו פעם אחת בחיים. "לו היה בעולם אדם שלא יחטא לעולם, הרי בהכרח שהוא אינו אדם, אלא יצירה רוחנית", קובע ה"עקידה". אם כן, מדוע הקב"ה בא בתביעות לחוטאים, הרי הם לכאורה, היו "חייבים" לחטוא מעצם טבעם כבני אדם?
על כך משיב ה"עקידה" שהקב"ה בא בטרוניה על גודל החטא וצורתו. נכון הוא שהיית מחויב לחטוא, מעצם היותך בן תמותה גשמי. אך ביכולתך היה לחטוא חטא קטנטן. חטא הנובע מטעות בשיקול הדעת, כפי שאירע למשה רבנו, אך לא חטא הנובע מתאוות או ממידות רעות. גם אם האדם "מחויב" לחטוא מעצם טבעו, עדיין יכול הוא לסנן את חטאיו ולא להתגעל ולהתפלש בעפר החטאים הבזויים, או בחטאים שהיה יכול להתגבר ולא לעבור עליהם.
ולכן, כותב ה"עקידה", כיוון ש"אדם" וה"חטא" הם שני דברים החייבים לצעוד יחדיו, לפחות פעם אחת בחיים, לכן נתן הקב"ה את התשובה, בה יכול כל אדם לשוב מחטאו ולמוחקו.
ה"עקידה" מסביר שהאדם, מעצם היותו מגושם ולא רוחני לחלוטין, מחויב לחטוא ולהתרחק משורשו העליון, ובכדי לאזן ולמחוק את הריחוק הזה, ברא הקב"ה את התשובה. החטא הוא מחויב המציאות, וגם התשובה שכנגדה היא דבר מתבקש וברור. וכשאנו מרגישים ריחוק נוראי וצער, וגם הרבה יאוש, על שלא הצלחנו לעמוד בכל המשימות שהצבנו לעצמנו במשך השנה, עלינו לשנן שאנחנו לא מלאכים. אנחנו בני אדם, העשויים מחומר ומדם, מלב, עור ועצמות. אדם חוטא, ולכן צריך לשוב בתשובה.
"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר. וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נוֹבֵל. כְּצֵל עוֹבֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת. וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ. וְכַחֲלוֹם יָעוּף", ומבהיר ה"עקידה" שאכן, זוהי מציאות האדם. עפר, חציר יבש, אבק פורח וחלום יעוף, ולכן הוא חוטא ומתרחק משורשו העליון. וריחוק זה הוא זה שיצר את מציאות התשובה.
● ● ●
"יעיד עליו יודע תעלומות"- מה יעיד?
גם בין האנשים הקרובים ביותר, כמו הורים וילדים ובני זוג, אין זה אומר שאם רבנו והתפייסנו בתמים וברצינות, אזי שוב לעולם לא תתפתח בינותינו מריבה חדשה. הטבע האנושי אינו אמור להשתנות גם לאחר הפיוס ואנו יכולים שוב ושוב, אולי אפילו בעוד חודש, ליפול שוב אל זרועות הריחוק האיום.
ואם כן, כיצד מתיישבים הדברים עם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה הקובע לנו שעל החוטא לעזוב את חטאו ולהסירו ממחשבתו ולגמור בליבו שלא יעשהו עוד, עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"? האם הרמב"ם בא לרחק אותנו חלילה, מעבודת התשובה ולייאש אותנו כבר מההתחלה?
ה"חידושי הרי"ם" מגור זצ"ל כותב ("מאמרי חנוכה") שלמרות שהרמב"ם כותב את דבריו החמורים והנכונים, הרי ש"חסו חז"ל על נשמת ישראל לבל ידח ממנו נידח, ולכן תיקנו שגם להגרועים והשפלים המושלכים ארצה, יזרח בהם אור שיוכלו לשוב לפני ה' בתשובה שלמה". וכותב ה"חידושי הרי"ם" דבר מחודש ולא מפורסם, ואלו דבריו, מילה במילה: "והגם שכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לשוב עד שיעיד עליו בעל התעלומות שלא ישוב לכסלו, מכל מקום מועילה התשובה מדרבנן", עד כאן לשונו. חידוש חדש של הרבי הראשון לבית גור. מדרבנן התשובה מועילה גם ללא "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לאותו החטא לעולם"!!!
ואולם הרבה מחכמי הדעת הסבירו את הרמב"ם בצורה אחרת. כל אחד הסביר אותו בסגנונו הוא, בשפה ובלשון אחרת, אך כולם מתכוונים, בעצם, לרעיון אחד. בישיבות מקובל להסביר שהרמב"ם מתכוון לכך שבאותו רגע התשובה, ברגע שהאדם מרומם וקרוב לבוראו, יכול הקב"ה להעיד עליו שאם רגע זה יימשך הלאה ויעמוד הוא ברמתו הנוכחית, אכן לא ישוב הוא לחטוא לעולם. מהגאון רבי יוסל שרייבר שליט"א שמעתי, ב"חומש- שיעור" בישיבת מהרי"ל, שכוונת הרמב"ם הוא בדיוק כמו שאתה מצפה מבקשת הסליחה של חבר שלך. כשחבר שלך עשה לך דבר רע, העליב, פגע בך או עשה לך עוול, והוא מגיע לבקש ממך סליחה- אתה לא מצפה ממנו שבעוד שנה הוא לא יעליב אותך שוב. אתה גם לא מצפה ממנו שזהו, מכאן ואילך הוא יהיה אדם שונה לחלוטין, מלאך ונופת צופים שלא יפגע בך לעולם. אך אתה מצפה ממנו שיבקש ממך סליחה בכל הרצינות ולא יתכוון כעת, בשעת הסליחה, לפגוע בך בעתיד. כעת, מסביר הגרח"י שרייבר שליט"א, האדם מתכוון לבקש סליחה במאת האחוזים, בלי שום רצון, אפילו קטנטן, אפילו פצפון, לשוב שוב אל החטא. כשאנו עומדים לפני ה' ומבקשים סליחה אנחנו באמת, בשיא הרצינות והכוונה, לא רוצים לשוב ולחטוא, גם לא בכ' כסלו, ח' טבת וי"א שבט.
המשפיע החסידי הנודע הגה"צ רבי אברהם צבי קלוגער שליט"א מציב את השאלה הקשה, הכואבת, המנקרת לנו בכל חלק מחלקי המוח: הרי אם חלפה עברה עלי השנה האחרונה ושוב נפלתי באותם הדברים, שוב חטאתי ופשעתי בלי להתקדם, אז התברר בעצם שהתשובה של יום הכיפורים הקודם לא היתה תשובה אמתית. הלא כן?! הנה עכשו, לאחר שנה נוספת של חטאים, גיליתי שהתברר שהקב"ה לא העיד בי שלא אשוב לאותו החטא לעולם, שהרי שבתי בדיוק לאותו החטא. אם כן, כל התשובה של יום הכיפורים שעבר, ושל זה שלפניו וזה שלפניו, היתה שקרית, נבובה וחסרת תוחלת ותועלת? האמנם?! האם יתכן, שואל הגרא"צ קלוגר שליט"א, שהתנאי של הרמב"ם ש"עד שיעיד עליו יודע תעלומות", בא להרחיק אותנו מהתשובה, בבחינת "לא שבקת חיים לכל בריה" או דווקא לקרב ולהאיר את עבודתנו?!
אך האמת היא, כותב הרב קלוגער, שבאמת שבנו בתשובה שלמה גם בשנה שעברה, גם לפני שנתיים, וגם לפני שלוש שנים. היהודי קשור להקב"ה בקשר איתן ואמיץ והוא השלים עם בוראו עכשיו בהשלמה מוחלטת, בה לא רוצה הוא לחטוא לעולם, לעולם! ואדרבא, לפעמים, אולי אפילו בדרך כלל, האדם מתייאש גם בתוככי התשובה (וחושב לעצמו שהוא עצמו שקרן או הדיוט, המנסה לשקר כביכול את ה' ולתת לו "תחושה" שהנה הוא שב בתשובה, בעוד שאוטוטו הוא שב לחטוא. או שהוא סתם טיפש, החולם חלומות באספמיא שהנה, מכאן ואילך הוא לא יחטא יותר אף פעם), אך הקב"ה יודע תעלומות יודע שיש כאן פיוס אמתי ותמידי. כי מצדו רוצה היהודי ומקווה בכל ליבו שלא לשוב לחטא לעולם, והוא מקבל על עצמו להיטיב את דרכיו, והקב"ה עצמו רואה את הרצון הזה, האמתי, שלא לשוב לחטא לעולם, ולכן תשובתו מתקבלת.
וכך חידש לנו ה"שפת אמת": "שאף על פי שאין אדם יכול להטות עצמו לגמרי לתשובה, אף על פי כן מועילה היגיעה להטות את הלב, במה שאינו ניכר לאדם עצמו. וה' יתברך עד על תשובה זו. וזהו גם כן לשון הרמב"ם "שיעיד עליו יודע תעלומות"- פירוש: יודע תעלומות אף מה שנעלם מעיני האדם עצמו!"…
היהודי השב בתשובה חזר בתשובה שלמה בפני בוראו. רצונו הטוב היה מושלם בעליל, בתכלית השלימות. וגם אם להבא יקרה, חלילה וחס, שיחטא הוא שוב, הרי זאת כבר מרצון חדש, מנקודה חדשה שלא היתה בו כלל בשעת התשובה. הרצון שלנו בשעת התשובה היה באמת כנה ואמיתי, ואחר כך? אחר כך נכנסה ביהודי רוח שטות חדשה, רוח עוועים שלא היתה בו מקודם, והוא חטא חטא חדש, שאינו קשור כהוא זה לחטאיו הקודמים, עליו שב בתשובה ביום כיפור.
אנחנו סבורים שתשובתנו לא טובה, כי יתכן, ואולי אפילו בטוח, נחטא בעתיד?? הקב"ה עצמו מעיד עלינו שתשובתנו טובה וששבנו אליו באמת ובתמים!!!
● ● ●
אך כמובן, לאחר כל דברי הניחומים וההסברים, עלינו לשוב באמת בתשובה ולהשתפר, להשתפר ולהשתפר. אין ספק ששומה עלינו להיות עובדי ה' בכל התחומים ולא להסתפק במועט. אך מאחר שקשה לנו להתהפך ביום בהיר אחד, לכן נתקדם אט אט.
אי אפשר להישאר תמיד באותה המשבצת. עלינו להציב לעצמנו מספר יעדים ברורים ונחרצים ולהתקדם בהם בבירור ובבהירות. נתחיל לקחת נושא אחד קטן הטעון שיפור בבית, נושא אחד קטן הטעון ליטוש בכולל או בעבודה, ועוד נושא אחד קטן הקשור לתפילה או לתורה, לברכות הנהנין או למידת הכעס או הגאווה, העקשנות או הויתור, ולהתקדם בהם, בעקביות. ניפגש בכל ראש חודש עם עצמנו ונחשוב האם התקדמנו מחודש שעבר. האם אנו טובים יותר בחודש חשוון מבחודש תשרי ובחודש כסלו מחודש חשוון, וכך נתקדם ונתקדם.
מסכן הוא האדם שבראש השנה התשע"ט יבדוק את עצמו ויראה שהוא לא התקדם בכלום במהלך השנה. וכמה מאושר הוא האדם שיביט לעצמו במראה הפנימית ויראה שהנה, השנה כעסתי פחות, בירכתי יותר בכוונה ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" או "אלוקי נשמה", לא קראתי עיתון בשבת קודש, לא דברתי לשון הרע בין שש לשבע, הוספתי חצי שעה של לימוד בכל ערב ולמדתי רבע שעה ראשונה בסדר ג' ברציפות. מאושר יהיה האדם שבמהלך השנה הכין לעצמו יעד, יעד לא גדול אך יציב, ועמד בו. כך הוא ממשיך ומחזק את הקשר שלו עם ריבונו של עולם, ואומר הוא לו, לאבא: "אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלֹקינוּ. אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ. אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ. אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ. אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ. אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ. אָנוּ כַרְמֶךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵנוּ. אָנוּ פְעֻלָּתֶךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ. אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ. אָנוּ סְגֻלָּתֶךָ וְאַתָּה אֱלֹקינוּ. אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ".
— גמר חתימה טובה!
1/400