"וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (בראשית כ"ז, כ"ב)
המשגיח מציין ששמע את הסיפור מהגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שסיפר את הדבר מתוך בכיות:
פעם נכנס אל הגר"ח יהודי אחד שהיה ממכריו, ששהה 5 שנים תמימות במחנות ההשמדה של הנאצים ימ"ש, ועבר שם שבעת מדורי גהינום. הלה תיאר בפני מרן הגר"ח שמואלביץ מקצת דמקצת ממה שעבר עליו, ואמר שמי שלא היה שם לא יהיה מסוגל להבין מה עוללו מלאכי החבלה הללו לאומללים שהיו תחת שלטונם.
הגר"ח שאל את מכרו זה, מהיכן שאב את הכוח לעבור את התקופה הנוראה הזו, ולצאת שלם באמונתו ובתורתו? האיש השיב במונולוג מרתק ומצמרר.
"אכן, לקחו מאתנו את הכל", אמר. "לא רק את החפצים הגשמיים, אלא גם את האפשרות לקיים מצוות וללמוד תורה, ואף להתפלל לא יכולנו. גם ברכה לא היה באפשרותנו לברך, מפני שבכל שטח המחנה לא היה מקום נקי שמותר לברך בו.
"ברם, דבר אחד לא היה ביכולתם לקחת מאתנו. אתם יודעים מה הוא? – את הירח!!!"
משהביט בו מרן הגר"ח שמואלביץ בתמיהה ולא הבין במה מדובר, המשיך האיש וסיפר: "כבר בשעות הבוקר המוקדמות יצאנו ליער, כדי לחטוב עצים, ועבדנו שם בעבודת פרך ממש כל היום. כאשר הגיע הלילה והתכוננו לחזור למחנה, היינו שבורים ורצוצים וחסרי-כוח. הכריחו אותנו לעשות צעדה מסודרת, בלי לסטות ימין ושמאל. אבל, היו בינינו יהודים שהקפידו לזכור את חשבון החודשים, ובשובם למחנה – בעיצומה של הצעדה – הביטו השמיימה כדי לראות אם הגיע כבר הזמן לקדש את הלבנה. והיה, כאשר הבחינו שאפשר כבר לקיים את המצוה, העבירו את השמועה הזו בין החברים, והודיעו שאפשר לקדש את הלבנה!
"באותו רגע, תפס כל אחד – בחסות החשיכה – את ידו של חברו, ומבלי שירגישו השומרים הארורים ימ"ש אמרנו את ברכת הלבנה 'אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם' וכו', ואחר כך שימרנו ושרנו בלחש 'טובים מאורות שברא אלוקינו' וכו'.
"קיום המצוה הזו", סיפר האיש למרן הגר"ח, "החזיק אותנו במשך 5 השנים הקשות בהן שהינו בגהינום הגרמני!"
בדרך אגב נציין את מה שכותב התרגום תוספות יום טוב, בביאורו על אורחות חיים להרא"ש, שכאשר היה בית המקדש קיים הקב"ה היה מתקרב אלינו באמצעותו, ומשחרב בית המקדש, הקב"ה מתקרב אלינו באמירת קידוש לבנה.
("קול ברמה" – גליון 317, שלהי שבט תשע"ז)