הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה'" (דברים א', מ"ה)
ברחוב 'השלושה' בבני ברק נערך תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה הרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו, ואלו שנאלצו לעבור באזור בכל זאת, עשו זאת בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסרחון עולה עד לב שמים, ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין: סמוך ונראה לבור הביוב ישבו להם בנחת שלושה פועלים ערביים, וסעדו את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וקופסת זיתים שחורים…
-הכיצד?
הפועלים הזרים, הנפגשים כבר 20 שנה עם בורות הביוב, מלאי הצחנה האין-סופית, התרגלו אל הריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם…
ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו טוב לנו איתו. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? גדול עלינו! בוודאי, אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאד מאד רוצים. אך זה לא כל-כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות. לא כעת, כשאנו מתכננים את הנסיעה לצפון הרחוק, שתתבצע כמובן רק לאחר "שלושת השבועות".
ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה שאין לנו, אנו צריכים להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב, רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים לשבת על כורסת מלכים, כנסיכי הכתר בהיכל הסולטן, בארמונו של המלך. לא כאן. לא כפי שאנו נראים כעת.
רבי אלעזר הקליר, קדוש עליון נורא-הוד, עליו כתבו גדולי קמאי תיאורים שלא מעלמא הדין, כותב בקינתו לתשעה באב, הנאמרת ב"קינות", כי חסרוננו הוא "ועתה-מה לי פה", "מה לידידי פֹה", "ואיה איווי מושב פֹה", "מה לך פֹה ומי לך פֹה", "ונמת ואין פֹה". -מהי כוונת הקליר בקינתו? רבי אלעזר הקליר מעמיד את כל החורבן על מילה אחת: "פֹה". המשגיח, הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, מסביר שבזמן בית המקדש השכינה היתה "פה", אתנו פה, ואין לשער עד כמה צורת כל העולם השתנתה על ידי כך. היה מקום אחד בעולם, בו היה ניכר שהגשמיות אינה מוכרחה להיות מגושמת ומרוחקת, כי הרי השכינה הקדושה מצאה לה מקום כאן בעולמנו, בתוככי כלים גשמיים, לכאורה, של זהב, עץ ואבן. וכשחרב בית המקדש השכינה אינה כאן, אין לה, לשכינה, כביכול, עוד מקום אתנו פה!
– "ואתה למה עזבת את מקומך בתורה, בעבודה, ביראה, והשכינה אינה מוצאת אותך כדי לשרות עליך, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו!" (הגר"ש וולבה זצ"ל, עלי שור ח"ב שער שלישי).
משפחה וילדים, חברותות טובות, פרנסה טובה, דאצ'ה בצפון הרחוק, "שטעלע" הגון וחיים מסודרים?? עולם כמנהגו נוהג. כלכלה, שלום ובטחון?? כל זה איננו שווה, באם הקב"ה אומר לך, אומר לנו, אומר לי: "אני לא יכול להיות איתך פה ביחד!". אכן, אני איתך, בכל עת ומצב, אך רחוק, רחוק. אני רוצה אותך- אך לא כה קרוב…
– "ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות ל"ב, ב').
וכשהשכינה הקדושה רוצה להתרחק מאיתנו, כביכול מכריחה את עצמה להתרחק מאיתנו, כשאבא רוצה להתרחק מבניו אהוביו, מה יעזרו לנו חיי השלווה, ההשקט והבטח?! אם נחשוב על כך יותר, אם נרגיש כך יותר, נחוש "חורבן" אחר, תמוז ואב אחרים, וגם "בין הזמנים" אחר ו"אלול" אחר.
– "ובא לציון גואל". בקרוב, בעזרת ה'.
● ● ●
כתב השולחן ערוך (תקנ"ט, ג'): "ואין מדליקין נרות בלילה, כי אם נר אחד לומר לאורו קינות ואיכה", עכ"ל. והמג"א כ' בשם המהרי"ל, שיש להדליק עוד נר אחד, שאם יכבה נר החזן ידליק ממנו, וכ' המג"א שמשמע מדבריו שהקהל לא אומר איכה וקינות, אלא רק מקשיב ושומע את הש"ץ, ולכן הציבור יכול לשבת בחשיכה. והט"ז כ' שכל הציבור אומרים הקינות, ולכן נראה שבכל אזור בביהכנ"ס ידליקו נר, לפי הצורך, והבאה"ט הביא דברי הבאה"ט הקדמון, דמש"כ השו"ע: "כי אם נר אחד", היינו דוקא בכניסת הלילה, אך בשעת קריאת איכה וקינות יכולים שכל אחד ידליק נר לעצמו.
ושמעתי ממכובדי, אב"ד מאנצ'עסטער, הגרא"י וועסטהיים שליט"א, לדייק שהפוסקים הנ"ל התירו להדליק נרות נוספים כדי שיוכלו לקרא האיכה והקינות, ואולם בזמן תפילת ערבית לא אפשרו להדליק כלל נרות, ואפשר שהוא מפני שכולם יודעים להתפלל מעריב בע"פ ואינם צריכים אור לכך. וע"כ תמה על מנהג העולם שמשאירים את רוב האור בתפילת מעריב ומכבים אותו יותר לאחר מכן, בשעת האיכה והקינות, בעוד שמהשו"ע והפוסקים הנ"ל משמע להיפך, שבשעת הקינות והאיכה רק התירו להדליק עוד נרות, מפני שלא יודעים לקרותם בע"פ, אך בזמן תפילת מעריב צריכה להיות חשיכה גמורה, ככל האפשר. עד כאן הערני מכובדי. הגרא"י וועסטהיים שליט"א ודפח"ח.
ואולם מצוה לישב מנהג העולם, שבשעת תפילת ערבית מדליקים יותר תאורה מאשר בשעת אמירת האיכה והקינות. וכן בס' הלכות חג בחג (פ"ט) כותב שנהגו לכבות את האורות רק לאחר שמו"ע וקדיש 'תתקבל', ולכאו' הלא צדקו דברי הגרא"י וועסטהיים הנ"ל, שצריך להיות להיפך. וחשבתי שאולי אדרבה, מזה שהשו"ע והפוסקים לא ביארו כלל כיצד נוהגים בתפילת ערבית, מוכח מיניה שהמנהג היה לכבות את האורות ולהדליק נר אחד רק לאחר ערבית, ולא קודם. דהנה מקור מנהג זה הובא ברא"ש תענית פ"ד ל"ח ובהגה"מ תעניות פ"ה ובמהרי"ל ובעוד פוסקים, וכ' דמקורו עפמש"כ באיכ"ר פ"א (א', א'): "שקרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם: 'מלך בשר ודם כשמת לו מת והוא מתאבל, מה דרכו לעשות?' אמרו לו: 'מכבה את הפנסין'. אמר להם: 'כך אני עושה, שנאמר 'שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם'", עכ"ד המדרש. ואולי י"ל שנהגו להתחיל מנהג אבלות זה רק משעת העיסוק בחורבן, היינו באיכה ובקינות, ולא קודם לכן בשעת תפילת מעריב, שאין בה שום אזכור לאבלות.
והנה ראיתי דבר פלא במשנה ברורה. דהנה הרא"ש וההגמ"י והב"י והמהרי"ל וכל שאר הפוסקים הערו מקור מנהג זה מד' המדרש איכ"ר הנ"ל, ואילו המשנ"ב כתב: "אין מדליקין וכו', משום דכתיב "במחשכים הושיבני". וצ"ע מהיכי נפק ליה להמשנ"ב טעם זה? ואכן שמחתי למצוא מש"כ הלבוש, וז"ל: "אין מדליקין נרות בביהכנ"ס, לומר שכבה נר ישראל, וכתיב 'שמש וירח קדרו' וכתיב 'במחשכים הושיבני'", עכ"ל. ואמנם עדיין צ"ע מדוע הביא מקור אחר מכל דברי הראשונים והפוסקים, ובפרט שגם ללבוש עצמו (שהמשנ"ב, אגב, לא הזכירו) הביא ב' טעמים נוספים לזה, ואת הטעם המובא בראשונים, וצ"ת. שוב הראוני שגם במנהגים (טירנא) הובא טעם זה.
ואולי אפשר בדרך אפשר, שהמשנ"ב כיוון בזאת להדגיש דוקא את הטעם המובא כפסוק באיכה, לומר דבאיכה והקינות דייקא מתחילים במנהג כיבוי האור, אך לא קודם לכן, דכיוון דהאי קרא ד"מחשכים הושיבני" נאמר באיכה, ע"כ מקריאת האיכה ממעטין האור ויושבין במחשכים. ומצינו גם בקדמונים שהמנהג לשבת על הקרקע החל מאיכה ולא מתפילת מעריב.
ויש מקצת ראיה לדברינו ממש"כ הט"ז רסתקנ"א דהב"י בשם אבודרהם כ' שבת"ב שחל במוצ"ש מברכים על הנר קודם איכה, ונ"ל הטעם דבאיכה כתיב: "במחשכים הושיבני", ע"כ יברך תחילה על המאור, עכ"ל. ומשמע דרק מזמן איכה לא משתמשים באור. ומ"מ אין זוהי ראיה ברורה, כיון שבלא"ה לא מברכים אף פעם על הנר קודם מעריב. ומו"ר מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א כתב לי בזה כך "המנהג גם במעריב למעט האורות".
● ● ●
המשגיח מרן הגר"י לוונשטיין זי"ע, אמר את הדברים הבאים בשיחתו בפני תלמידי ישיבת מיר בשנחאי: "אנו מסתפקים במועט בענייני רוחניות. אילו היו נותנים לנו לסדר את התפילה, כשהיינו מדברים על נושא הגאולה, היינו מסתפקים בבקשה אחת. אך אנשי כנסת הגדולה סידרו לנו חלקים רבים של הגאולה, שוב ושוב, בכמה וכמה בחינות ונושאים. 'גואל ישראל', 'מקבץ נדחי עמו ישראל', 'מלך אוהב צדקה ומשפט', 'מצמיח קרן ישועה', 'בונה ירושלים', 'המחזיר שכינתו לציון', ועוד ועוד…"
בסיום שמונה עשרה, גם לאחר שהקדשנו ברכות רבות לנושא הגאולה, אנו מבקשים: 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', והתפילה מסתיימת בתפילת 'עלינו' ו'על כן נקוה', בה אנו מבקשים שוב על הגאולה וכבוד שמים, ולאחריו נאמר ה'קדיש', המוקדש אף הוא לגאולה ולריבוי כבוד שמים בעולם. וכשאדם נפטר ועולה הוא לבית דין של מעלה, שואלים אותו האם ציפית לישועה? ונפסק במפורש ברמב"ם (מלכים י"א, א') שמי שאינו מחכה לביאת המשיח, הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו. ומרן הגרי"ז מבריסק זי"ע היה מדגיש את דברי הרמב"ם הללו, ש"מי שאינו מחכה לביאתו" הרי הוא כופר בתורה, ה' ירחם. אם כן, עלינו לחכות, לחכות באמת, לביאתו!
כשנבין מה המשמעות של בית המקדש, גאולה ומשיח, כמשמעות של חיים, שישנם חיים עלובים ואומללים, נטולי אור ושמחה אמתית, נטולי כל סממן חיים אמתי, כמו שאנחנו חיים, חיים ללא בית המקדש, וישנם חיים אחרים – חיים מלאי אור, חיים טובים נעימים ומתוקים, חיים שאכן ראויים להיקרא "חיים", חיים עם בית המקדש ומשיח – אזי לא נצטרך שישכנעו אותנו ויסבירו לנו, ועוד פעם ינסו לחבר אותנו, אלא כל ישותנו תזעק: "מתי כבר!!?"
כשיש לנו רגע אמתי מול השי"ת, הלב פתוח, וההרגשה היא ש"רק תבקש, ותקבל", מה אנחנו מבקשים? -"אבא, בבקשה –הצלחה בלימוד, כוונה בתפילה, הצלחה בעבודת המידות, עמידה בניסיונות. פרנסה בריווח, שלום בית, נחת מהילדים, שקט ושלווה, משרה תורנית טובה", זו הרשימה בערך. וזו רשימה עשירה ונכונה, לא כולם זכו להכיר את כולה. אך מה עם בית המקדש?? כי כן, מה כל זה נוגע אלינו, אפילו לבנייננו הרוחני? היכן אנו חשים שחסר לנו, ביום יום, את בית המקדש, את גילוי השכינה הגדול?
"בית המקדש" אינו דבר תיאורתי, אלא הוא צורת חיים. קשר חי, אמתי וקרוב עם הקב"ה. קשר שצריך, כמובן, לבנות ולטפח אותו, אך בעיקר לחיות אותו, להבין ולהרגיש שזאת היא צורת החיים הנכונה. כשיהודי חי בזמן של השראת השכינה ללא אותה "חומת ברזל", הוא חי באטמוספרה אחרת, של הרגשה אמתית שהקב"ה כאן, ואני ממש קרוב אליו ומחובר אליו. ויותר מזה – לא צריך כלום. אך בעוונותינו, הגלות עשתה אותנו כה אומללים, עד שאין לנו כלל מושג שקיים משהו אחר. משהו אמתי לגמרי, שבצלו ולאורו כל שאר הדברים מתגמדים והופכים לגרוטאות.
נכון, כמעט אלפיים שנה אנו לא מספיק זוכים לחוש כך, משום, כפי שהבאנו לעיל, אמרו חז"ל ש"מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות ל"ב, ב'). קשה לתאר לעיוור מהו צבע, וקשה להסביר טעם של שוקולד למי שמעולם לא טעם קקאו. וממילא ייתכן שכל אלו נדמים כסתם פטפוטי מילים בעלמא, אך זוהי האמת לאמיתה.
החיים האמתיים שהקב"ה ייעד לנו הם הרבה מעבר לחיינו העכשויים, ואין שום סיבה שאנחנו נהיה הטיפשים שלא מאפשרים לעצמנו את הטוב הנאצל הזה, והרי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה", (תענית ל', ב'). אם כן, אין הדבר תלוי אלא בנו!