הרב אברהם פוקס
סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה (במדבר טז, כו)
המשגיח ר' יהודה לייב חסמן זצ"ל, מבאר את עניין קורח וכן בכל אלו שמסופר עליהם בתורה הקדושה שירדו לבאר שחת רחמנא לצלן, שהסיבה העיקרית היתה שבטחו בעצמם ובכוחם והתגאו במעלתם ולא פחדו על נפשם שמא הטעה אותם היצר, וכשם שהצדיקים חושדין את עצמם ומשׁביעין את יצרם וכדברי המדרש: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח), כך היא מדת החסידים אף על פי שהקב"ה מבטיחן אינן פורקין יראה. כך ההיפך ברשעים, ולפיכך הם נופלים ברשעתם שאין חושדין את עצמם ובוטחים במעלתם ולכן אינם נשמרים ממארב יצרם ונופלים בידו.
ר' יעקב בלוך היה מאנשי קהילת 'קהל עדת ישורון', קהילה מפוארת מהעיר פרנקפורט שבגרמניה לפני כמאה וחמישים שנה שהצטיינה בשמירת המנהגים במשך דורי דורות. קהילה זו לקחה לה לרב את הגאון ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל שילחם את מלחמתם בתנועות הרפורמים והקונסרבטיבים אשר הרימו ראש בתקופתם, וכבר לַחם בהם החתם סופר כבר בגלגולם הקודם, 'ניאולוגים', ובשאר תנועות ההשכלה. ומפורסמים דברי החתם סופר על המשנה בערלה "חדש אסור מן התורה", שדרש אותה כלפי המנהגים החדשים שרצו להכניס באורח החיים היהודי.
לאחר ליל הבדולח ברח ר' יעקב מגרמניה ובמסע נדודיו הגיע לעיר ניס שבצרפת יחד עם המוני פליטים שגדשו את העיר. באותו זמן שלטה באזור זה בצרפת ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הגרמנים וסייעה להם לאכוף את חוקיהם וגזרותיהם על היהודים שהתגוררו בשטחם. באותם ימים החוק אמר שמותר ליהודים לחיות בעיר, אך בלילה אסור להם להימצא ברחוב, ומי שימצא ברחוב אחת דתו להישלח למחנות עבודה. היהודים הפליטים היו ישנים בבתי הכנסת תוך שהם נזהרים לא לצאת מבית הכנסת. והנה מגיע ר' יעקב בלוך עם אשתו ושתי בנותיו לבית הכנסת כדי שיהיה להם מקום להניח את ראשם בלילה. בית הכנסת היה מלא באנשים, אך יהודים רחמנים בני רחמנים הם, פינו להם מקום שיוכלו גם הם להיות בפינה משלהם.
הרב בלוך מנסה להתמקם בפינתו, ולפתע שוד ושבר. הוא מבחין שהבימה, בניגוד להלכה, איננה במרכזו של בית הכנסת אלא בחלקו הקדמי ומחוברת לארון הקודש ופונה כלפי הקהל כמנהג הריפורמים. "בואו נברח", קרא לאשתו ובנותיו תוך שהוא אורז את חפציהם. "ר' יהודי", קראו לו שכניו החדשים, "סכנת נפשות לצאת כעת לרחובות". אך ר' יעקב בשלו. "תקנת קהל עדת ישורון היא שבתי הכנסת של הרפורמים דינם ככנסיה שאסור להיכנס אליהם, ואינני נשאר פה אף לא רגע אחד", ענה ר' יעקב לעומתם ויצא עם אשתו ושתי בנותיו לרחוב. הביטו ימינה ושמאלה והבחינו בגינה ציבורית, ר' יעקב נשכב על ספסל עם בת אחת ואשתו על ספסל נוסף עם הבת השניה וכך העבירו את הלילה בגינה הציבורית בגלל הקפדתם על מנהגי קהילתם.
הבוקר אור, ר' יעקב מחפש בית כנסת ראוי לתפילת שחרית והוא מבחין בתושבי העיר שעומדים אגודות אגודות ומשוחחים כשמפניהם ניכרת דאגה רבה. כשהוא מתקרב לקבוצה אחת פונים אליו ואומרים לו: "איך ניצלת ר' יהודי, וכי לא ישנת בבית הכנסת?"
"ממי ניצלתי?" השיב להם ר' יעקב בשאלה. "לא שמעת? הלילה הוחלט שמשנים את החוק וכל האנשים שישנו בבית הכנסת נלקחו למחנות עבודה"… ר' יעקב נפעם מגודל הנס, מודה לה' רץ לספר לאשתו ובנותיו את נס הצלתם.
אחת מבנותיו של ר' יעקב בלוך מתגוררת באמריקה וזכתה להגיע לגבורות שמונים ומעבר לכך. שאלתי אותה מה היא זוכרת מהלילה ההוא, ובכלל, איזה רושם נשאר לה מהלילה ההוא. והשיבה, שלמדה מאביה הן מהלילה ההוא וכן במשך כל חייו מה היא מסירות נפש לקיום התורה והמצוות, איך כל מצוה ומצוה היתה נעשית במסירות עד אין קץ, וכמו בסיפור הבא:
לאחר המלחמה ר' יעקב עובר לארצות הברית, לוואשינגטון הייטס שבמנהטן, לקהילת קהל עדת ישורון שהקים הרה"ג ר' יוסף ברויאר זצ"ל נכדו של הר"ר שמשון רפאל הירש, עם כל הכללים והתקנות של יוצאי קהילת פרנקפורט, כגון זה שאין בפתח בית הכנסת מזוזה כפי שנפסק בשולחן ערוך בהלכות מזוזה שבית הכנסת שאינו בית מדרש וגם אין אוכלים בו, פטור ממזוזה, ובקהל עדת ישורון בית הכנסת אינו בית מדרש ובוודאי שאין אוכלים בו. הדלתות של בית הכנסת רחבות במיוחד כיון שאנשי הקהילה כולם ללא יוצא מן הכלל מגיעים לתפילה בדיוק בזמן, מה שמצריך מעבר של אנשים רבים בפתח בית הכנסת בשתי דקות הסמוכות לתפילה.
ר' יעקב משתלב בחיי הקהילה והוא מתמנה להיות משגיח כשרות בהכשר הנודע KAJ של קהל עדת ישורון אותו הקים הרב ברויאר. ר' יעקב בא ויוצא בחנויות ובאטליזים וידיו רב לו בקהילה. הוא הבעל תוקע של הקהילה וזכה לשמש בתפקיד זה מעל ארבעים שנה.
באחד מלילות ראש השנה ר' יעקב מתעורר מחלום. הוא לא רגיל לחלום חלומות, ובכלל, בקהל עדת ישורון לא חולמים חלומות, בטח לא בראש השנה. הוא מעיר את הרבנית ומספר לה שהוא חלם שבאחד מהאטליזים ברובע ברונקס שהוא משגיח עליהם והמפתח של המחסן אמור להיות רק אצלו, שוכפל המפתח ומכניסים למחסן בשר פיגולים. הרבנית שגם היא היתה מיוצאי פרנקפורט פטרה את דבריו כלאחר יד באומרה: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אך כשהחלום שב בשנית ובשלישית אומר ר' יעקב לעצמו – הלא דבר הוא, בשש בבוקר הוא מחליט שהוא יוצא לשם לבדוק מה קורה. הרבנית חשבה שדעתו נטרפה עליו, יהודי שהגיע לגבורות שבעים שנה יוצא להליכה רגלית של כשעה וחצי בעיצומו של ראש השנה בגלל חלום? "מה יהיה עם תקיעת שופר?" הקשתה עליו. "אם אני לא אתקע, מישהו אחר יתקע", השיב לה ר' יעקב ושם פעמיו לעבר האיטליז.
לאחר הליכה ארוכה ומייגעת גם לאדם צעיר, ועל אחת כמה וכמה לר' יעקב בגילו המופלג, הוא מגיע לאיטליז. כבר מרחוק הוא רואה משאית החונה קרוב מדי לאיטליז בצורה המעוררת חשד. הוא מתקרב ורואה איך החלום שחלם מתרחש ממש במציאות. ר' יעקב לא מתבלבל, הוא יודע היטב את תפקידו. הוא נכנס מיד למחסן ומתחיל לצעוק על בעל האיטליז שעומד כמסומר למקומו ומנסה להבין היכן טעה כשתכנן להכניס את בשר הפיגולים בשעה מוקדמת של יום חג היהודים. אך ר' יעקב לא נותן לו כלל זמן לחשוב ומודיע לו שכל הבשר שבחנות ובמחסן מוכרז על ידו כטרף. המוכר מקבל בתדהמה את דבריו ומנסה לפתוח את פיו, אך ר' יעקב כבר בדרכו חזרה לבית הכנסת. הוא הרי בעל תוקע וכבר עשרות שנים שתקיעת שופר בעשר ושבע עשרה דקות בדיוק, לא דקה יותר ולא דקה פחות. וכי בגלל שאיזה גוי אמריקאי רצה להרוויח עוד כמה דולרים זה ישתנה?..
ר' יעקב מנסה להחיש את צעדיו אך ההליכה קשה עליו גם בגלל הגיל וגם בגלל המרחק שכבר הספיק ללכת משעות הבוקר. ר' יעקב פונה בתפילה לבוראו שיתן לו כח להגיע לתקיעות, והוא מרגיש איך שננסכים בגופו כוחות חדשים והוא ממהר את הליכתו. נו, ומתי אתם חושבים שר' יעקב הגיע? בעשר וחמש עשרה דקות, וגם בשנה זו ר' יעקב תקע בשופר כבימים ימימה…