חיים של שמחה
חיים יהודיים אמיתיים, רגיל היה על לשונו של ר' שמשון פינקוס, הם חיים של שמחה. לעיתים, היה מסמיך לכך את הסיפור אודות תלמידו של מרן הגאון רבי ישראל סלנטר – רבי איצל'ה בלאזר, ר' איצל'ה, שנהג בתענית דיבור מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, נזקק פעם לדרוש ברופאים לקראת הימים הנוראים, וכאשר הפרופסור הגרמני, שאליו הלך יחד עם רעייתו, הבחין כי הוא מתקשר באמצעות דף ועט (- בשל תענית הדיבור), פעל כמיטב הליכות הנימוסין של קניגסברג הגרמנית, והביע בפני הרבנית הצעירה את השתתפותו בצערה, על שנגזר עליה לחיות עם אדם זקן, חירש-אילם וגם חולני…
"כששמעתי לראשונה על הסיפור הזה בצעירותי" – אמר ר' שמשון – "חשבתי איזה גיחוך גרמו דבריו אלו בלבם של ר' איצל'ה ורעייתו, ותיארתי לעצמי איזו מחשבה עלתה בוודאי, במוחו של ר' איצל'ה לשמע דברי ההבל: 'אילו רק היית יודע, אדון פרופסור, איזו חדוות חיים יש לנו באמת'…"
"אבל איך הוא המבט שלנו? האומנם" – שואל רבי שמשון – "אנו מסתכלים על ר' איצל'ה כעל המאושר באדם, או שמא כעל מסכן שגזר על עצמו שתיקה, ובמשך למעלה מחודש לא יכול היה לדבר? כאשר אנחנו חושבים על אותם ארבעים יום וארבעים לילה ששהה משה רבינו במרום, לחם לא אכל ומים לא שתה – וכי לא מתגנבת ללבנו איזו מחשבה קלה, בנוסח 'אפילו פרוסת לחם או טיפת מים. כמה קשה'…".
את מבחן המבט על ר' איצל'ה – אפשר לקבוע בוודאות – עבר ר' שמשון בהצלחה. בלי משים וכמשיח לפי תומו, הוא מעיד כי כבר בצעירותו הביט על הפרופסור הגרמני כעל אומלל שאינו יודע חדוות חיים כהלכה מהי.
מושיבי עקרת הבית
ובנקודה זו של נעימות ה"אשריך בעולם הזה" גדול היה חלקה של הרבנית פינקוס ע"ה, בהעניקה תדיר את תחושת ה"שמח בחלקו" לכל בני ביתה, ובכלל.
מנוחת הנפש ושמחת החיים מתוך חדוות חינוך ויצירה מילאו את ביתה בעושר של ממש, והאמונה העמוקה ואהבת התורה שלקטה בבית הוריה, כמו גם החיים בצלו של האדם הגדול – הנעימו לה את חיי המשנה "פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".
הדירה הראשונה שבה התגוררה המשפחה, לאחר שהחל לכהן כרב באופקים, הכילה שני חדרי מגורים, חדר ספרים ו… תשעה ילדים (- עם השנים). יום אחד, העמידו בני הקהילה לרשותם דירה אחרת, מרווחת יותר, כיאה לכבודה של הקהילה וכבודו של הגדול העומד בראשה. הרבנית ששחה על כך באוזני רעותה התבטאה בכנות: "הם רוצים שנעבור לדירה אחרת. מה הם רוצים מאיתנו? טוב לנו כך! מה חסר?!"
היא באמת לא הבינה, ובתום לב תהתה "מה רוצים מאיתנו?!" כי כן, מה רע כל כך בעודה שחמישה ילדים ישנים בחדר אחד, שני ילדים נוספים בחדר הספרים, ובצד מונחות שתי מיטות תינוק. כל כך פשוט וטוב…
על הארץ
בעת מגורי הרב בתפרח, גידלה המשפחה חמישה ילדים בדירה צנועה בת שני חדרים, ששטחה לא עלה על עשרים וחמישה-שלושים מטרים רבועים, ונעדרה מטבח ראוי לשמו. לאורך הקירות סדורות היו כמה 'מיטות של הסוכנות' – למי שזוכר על איזו מסגרת מברזלים וקפיצים מדובר, ובכך מסתכם פחות או יותר תיאורה. היו אז במושב תפרח שתי סוגי דירות: האחד, בו המטבח היה ממוקם מצד אחד, ומן העבר השני – שני חדרי המגורים. הסוג השני והפחות נוח, ששימש גם את הרב זצ"ל, היה "דירות הרכבת", שכללו מטבחון, שעד היום לא נודע על שום מה זכאי היה להיקרא בשם יומרני כזה. לא זו בלבד אלא שהיתה דירת העראי הזו נעדרת רצפות לחלוטין (!), ורק יציקת מלט מחוררת ששיני הזמן קדחו בה סדקים לאורך ולרוחב, כיסתה את הקרקעית שבעבר ידעה זמנים טובים יותר. לכבוד שבת נוהג היה רבי שמשון מדי שבוע לפזר חול על מעטה הבטון המחוספס, על מנת לשוות לו מראה מהודר יותר.
והנה לאחר שמשפחת פינקוס עזבה את הדירה, נכנס להתגורר בה אברך פלוני מהמושב, לא לפני שהזמין בעל מלאכה כדי לעקור את שכבת הבטון ממקומה ולרצף את הדירה, כראוי למגורי בני אנוש. כמחצית השנה לאחר מכן הזדמן לשם רבי שמשון באקראי, וכאשר העיף מבט בריצוף החדש 'התלונן' בחיוך: "מה עשית?! הרסת את הבית שלי!…", כאומר: מה חבל שקלקלת את היופי של הבית, את ההסתפקות במועט שחפפה על המגורים בו.
באותה שעה הפיקו פניו של רבי שמשון וחיוכו הנעים, געגועים לדירה הפשוטה והקטנה ההיא הנעדרת ריצוף, שעלול להצמיד את האדם לקרקע העולם הזה, בהבעת אהבה רבה לאותם ימים שבהם למד תורה במתיקות ובאושר של בן העולם הבא.
סיפר פעם רבי שמשון מעשה שהיה במחיצת רבו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל – ראש ישיבת בריסק. היה זה כאשר עשיר מסוים בא פעם לפני ראש הישיבה, כדי לבקש הצעת שידוך הגון לבתו, ובמהלך השיחה ביניהם השתבח בפניו כי ילדיו מחונכים שלא לחיות חיי מותרות.
נענה רבי יושע-בער ואמר לו:
"אספר לך סיפור: מלמד ירא שמים נשכר על ידי גביר פלוני, כדי ללמד את בנו תורה, וכמנהג הימים ההם סמוך היה המלמד על שולחנו של בעל הבית, ואחראי על חינוכו וגידולו של בן טיפוחיו. ויהי היום, המלמד יושב בחברת הבן בשעת סעודה, וכאשר הוגשה לפניהם מנת ה'קומפוט' (- הלפתן) לקינוח, פנה אל תלמידו ואמר: 'הזוכר אתה את מה שלמדנו על 'שבירת התאוות'? – הנה ההזדמנות לקיים את זה למעשה, הבה נפרוש מן המעדן הזה'. אבל ה'קומפוט' היה חזק מן הילד, שהשיב למלמד בזו הלשון: 'מהצלחת הראשונה של ה'קומפוט' איני יכול לפרוש. את התאוות – אשבור במנה השנייה'…
"אין מי שמחפש להדיא 'מותרות' שהן מעבר לנצרך לו", הסביר רבי יושע-בר לאותו אדם, "ונמצא שהנקודה הקובעת (אם אכן מדובר בהתנזרות ממותרות או בדמיונות בעלמא), היא לא בעד מותרות או נגד, אלא: מה זו ה'מנה הראשונה' וההכרחית, ומהיכן מתחילה המנה השניה"…
הסוכרייה המאכזבת
סיפור קולע היה באמתחתו של רבי שמשון, מחיי ראש הישיבה שלו הגרי"ד סולובייציק זצ"ל, שאותו רגיל היה להביא כל אימת שוחח על הבלי העולם שאין בהם ממש, הלוכדים את האדם בחבלי השווא והדמיון:
כידוע, לדעת הרב מבריסק זצוק"ל, כל היוצא מן הפירות – מלבד היוצא מן הזיתים והענבים – אינו חשוב כמו הפרי עצמו לענין שיאפשר לעשרו, משום שהוא נחשב 'זיעה בעלמא' ולא עיקרו של הפרי. לעומת זאת, להיאסר משום טבל, דינו כפרי. ממילא, כל מיצי שאר הפירות אסורים משום טבל, ואי אפשר לעשרם, ולפיכך אין כל אפשרות לטעום מהם.
"והנה בהיותי בחור", סיפר רבי שמשון, "נכנסתי פעם אל בית ראש הישיבה, מורי ורבי הגרי"ד זצ"ל – בנו של הרב מבריסק – והבחנתי כי לפניו על השולחן מונחת… סוכרייה. אפשר והבחין על פני באותות תמיהה, או שמעצמו מצא לנכון, לתאר באוזניי מה ענייניה של סוכריה זו במעונו. על כל פנים הוא פנה אלי ואמר: 'זה לי כבר עשרים וחמש שנה שלא טעמתי טעם סוכרייה, מאחר וכפי שידוע לך אינני אוכל 'יוצא' (-הואיל ובסוכריות מעורב מיץ פירות שאי אפשר לעשרו, כאמור). והנה היום הביא לי רבי אברהם רוט מ'העדה החרדית' סוכריה תוצרת חו"ל, (שאין בה מרכיבים מגידולי ארץ ישראל, החייבים בהפרשת תרומות ומעשרות), כך שאין כל חשש ויכול אני, אפוא, כיום לאחר כחצי יובל , לאכול סוכרייה ולהודות למי שבראה"…
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')