הרב ישראל ליוש
"וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר" (בראשית ח', ה')
בפתיחת זמן חורף בישיבתו של הגאון מגאלנטא זצ"ל הוא נשא דברים בדבר חשיבות ה'חזרה על הלימוד', וטיבל את דבריו ע"י פירוש המסורה של המילה 'הלוך' שנאמרה בתורה ארבע פעמים: "הלוך ונסוע הנגבה", "והמים היו הלוך וחסור", "הלוך ושוב", "הלוך וגדל", והפירוש הוא כך: "הלוך ונסוע" – מי שבלימודו הוא בבחינת 'נוסע', היינו שאינו אוהב לחזור על לימודו, אצלו 'המים' – היינו התורה שנמשלה למים, יהיו בבחינת "הלוך וחסר". אך מי שלימודו יהיה בבחינת "הלוך ושוב", היינו שיחזור על תלמודו, אזי אצלו תתקיים התורה, ועליו נאמר "הלוך וגדל" – כך יזכה לגדול בתורה.
● ● ●
בעל ה'שאגת אריה' ערך גלות בערוב ימיו. בימי הגלות נוהג היה לעבור מעיירה לעיירה בכל כמה חודשים, הוא היה שוכר חדר מגורים באחד הבתים, ומשקיע את כל עתותיו ללימוד תורה, בנוסף לזה הוא גם החמיר מאוד שלא לאכול 'חדש' בחו"ל, ולשם כך נשא עמו לכל מקום גריסים וסיר מיוחד, והיה מבקש מאחת מבעלות הבית המקומיות שיבשלו עבורו את הגריסים בסיר שלו דווקא, כי הוא חשש אף לבליעות של איסור 'חדש'.
באחד ממסעותיו הוא הגיע אל עיירתו של הגאון רבי ישעי' פיק זצ"ל, וכאשר סר אל ביתו, הרב לא היה באותה עת בבית, והשאגת אריה ביקש מהרבנית שתבשל עבורו מעט גריסים בסיר המיוחד. כאשר נכנס הג"ר ישעי' אל ביתו, ספרו לו שיש כאן יהודי שביקש מהרבנית לבשל עבורו גריסים והוא מחכה לו, עוד לפני שראה אותו רבי ישעיה, מיד אמר שאותו יהודי הוא בעל ה'שאגת אריה', כי הוא ידע שהוא מחמיר ואינו אוכל אלא את הגריסים שלו ללא חשש 'חדש'. מה מאוד שמח רבי ישעי' לפגישתו עם השאגת אריה, ולהשתעשע עמו בדברי תורה, וכך היו נוהגים מדי יום ביום להיפגש ולשאת ולתת בדברי תורה.
במהלך שהייתו של השאגת אריה בעיירה, חיפש רבי ישעי' פיק משרת רבנות באחת העיירות עבור השאגת אריה, כדי שתתרחב דעתו ויחלץ ממצוקת הפרנסה, ויוכל להמשיך ללמוד ביישוב הדעת, הוא היה שולח מכתבים לראשי הקהילות ומחפש משרה ראויה לשמו של השאגת אריה.
יום אחד אמר השאגת אריה לרבי ישעי': "היום תגיע הצעה למשרה רבנית", "מנין לך?", שאל רבי ישעי', ענה לו השאגת אריה: "כי היום יצאה אנחה מפי", "אם כן" – תמה רבי ישעי' – "מדוע לא נאנח הרב עד היום?". הסביר לו השאגת אריה: "בדרך כלל אני חושב כל העת בדברי תורה, ואין ליבי פנוי למחשבות על המשרה הרבנית שטרם הוצעה לי, אך היום כאשר פגשה אותי בעלת הבית המשכירה לי את החדר, ולא היה לי די ממון כדי לשלם עבור השכירות, היא כעסה וצעקה עלי נוראות, ואז דעתי הוסחה מלימוד תורה, ונאנחתי".
ואכן באותו יום הגיע מברק עם הצעה למשרה רבנית בעיירת 'מעץ', אך לא לשאגת אריה אלא לרבי ישעי' פיק עצמו, תיכף כאשר הגיעה אליו ההצעה הוא התיישב לכתוב להם מכתב והציע להם את השאגת אריה לכהונת משרת ה'רב', ותוך כדי הדברים הוא כתב להם שהרב המוצע הוא 'דכוותי' (כמוני). כאשר הקריא רבי ישעי' פיק את המכתב לשאגת אריה בטרם שליחתו, והוא שמע שרבי ישעי' כתב עליו 'דכוותי', הוא הגיב בתמיהה '"דכוותי??", בשמוע רבי ישעי' את תגובת השאגת אריה, התיישב תיכף וכתב מכתב חדש ותיקן שהרב המוצע 'לא הגעתי לקרסוליו'.
לאחר כמה ימים הגיעו ראשי קהילת 'מעץ' לבדוק מיהו בעל השאגת אריה המוצע להם למשרה הרמה, וכאשר הם ראו ששערו כבר מלבין, הם הביטו זה על זה, כאילו אומרים: 'לא לזאת היתה כוונתנו, הרי לא היינו רוצים להחליף רב כל כמה שנים', השאגת אריה הבין ממבטם את אשר על ליבם ואמר: 'אל דאגה, אני מבטיח לכם שאשמש אצלכם כרב שלושים שנה', ראשי הקהילה נרגעו מהבטחת השאגת אריה וקיבלו אותו עליהם כרב העיירה.
מנהג היה שכשאר מגיע הרב החדש אל העיר, מתאספים נכבדי הקהילה בביתו, ובדרך כלל הרבנית היתה מגישה לפני האורחים כיבוד, אך השאגת אריה היה עני מרוד ולא היה לו כיבוד מספיק מכובד לכבד את האורחים, רק מעט קפה, וקוביות סוכר – שהיו אז המצאה חדשה – השיגו עבור האירוע המכובד, אך כיון שהשאגת אריה ורעייתו לא היו רגילים בקוביות סוכר, לא ידעה הרבנית שצריך להגיש את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, והגישה אותם לאחר שסיימו לשתות את הקפה. האורחים צחקקו בינם לבין עצמם כאשר ראו את קוביות הסוכר מוגשות לבדן, השאגת אריה שראה את צחקוקם, כלל לא העלה בדעתו שהגיחוך הוא על כך שלא הגישו את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, הוא חשב שהם מחייכים על כך שקוביות הסוכר מוגשים כמנה, ואמר: "אצלנו בוולאז'ין רגילים להגיש קוביות סוכר כמנה".
מספרים שכאשר שמע הגאון מוילנא שהשאגת אריה נתמנה לכהן כרבה של 'מעץ', שהיתה ידועה כקהילה עשירה, הסתובב בחדרו אנה ואנה והמליץ ע"כ את הפסוק: "סלסלה ותרוממך בין נגידים תושיבנה".