נראה שמשנה לשנה הולכות ומתמעטות ב"ה התופעות שהיו מסימני ההיכר של הימים שלפני פורים – קולות הנפץ המבעיתים של הדינמיט ושאר חומרי המשחית למיניהם. האכיפה המחמירה בשנים האחרונות, לצד השפעת ההורים והמחנכים וההסברה המקיפה בנושא, תרמו לצמצום התופעה, אם כי עדיין לא הביאו למיגורה.
הגר"י זילברשטיין שליט"א עורר לאחרונה בדברים נוקבים וחוצבים על ענין זה, וכך סיפר:
"מעשה נורא הגיע אלינו באלה הימים, ממשפחה שהציעו לה בחור מצוין, מתמיד וירא שמים, שיצא לו שם טוב משמן טוב. הבעיה היתה שלבחור זה יש כמה אחים שהתחתנו כבר, ואצל כולם התגלעו צרות מצרות שונות, שלא ניתן אפילו להעלות על הכתב. באו בני משפחת הבת ושאלו האם לגשת בכלל להצעה, או שמא יש לחשוש מהצרות הללו, שכן גם מי שלא נחוֹן בעיני בשר יכול היה לראות שמדובר בקללה הרובצת על המשפחה ההיא.
"ומה התברר? אביו של הבחור היה אחד המפיצים הגדולים של כל סוגי כלי המשחית של הפורים – הקפצונים והדינמיט. בבנין שבו התגורר, היתה אשה זקנה, שהפיצוצים הללו הרעידו את ליבה וגרמו לה לחרדות מרובות. היא ביקשה והתחננה מבעל הבית ההוא שיפסיק למכור את הדינמיט, אבל הוא לא שעה לתחינותיה והמשיך במעלליו. יום אחד, כאשר נשמע בבנין פיצוץ עז כתוצאה מהפעלתו של אחד הדינמיטים, קמה הזקנה ההיא וקיללה את המשפחה! ומאז לא פוסקות הצרות שם.
"ואם תאמר, מה אשמים בניו של האב ההוא; 'אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'? לצערנו, יש מקרים שלא קוראים את הפסוק ההוא עם סימן שאלה אחריו, אלא עם סימן קריאה. 'אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה'! וכמו שאומרת הגמרא (יומא, דף פ"ז עמוד א') 'אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן, אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות'!
"כשסיפרנו את הדבר לגיסי מרן הגר"ח קניבסקי, ציטט בפנינו מדרש המוכיח כמה גדול כוחה של קללה. מצאנו במדרש משלי (פרשה ט'): 'ועוד מעשה היה בימי רבן גמליאל הזקן, שהיו מסובין אצלו, והיה טבי עבדו עומד ומשמשו. אמר רבי אלעזר בן עזריה, אי לך כנען שחייבת בין צדיקים בין רשעים. בדין הוא שיהא טבי יושב ואני משמשו', עכ"ל. רבי אלעזר בן עזריה, מגדולי הדורות, אמר שגדול כוח תורתו של טבי, עד כדי כך שבדין היה שטבי יישב, והוא רבי אלעזר בן עזריה יעמוד לפניו, וישמשו, אבל – – בגלל הקללה שהתקלל כנען לפני הרבה דורות, אי אפשר לסמוך את טבי.
"אמרנו לבני המשפחה ההיא שיש לעשות כל מאמץ על מנת להביא מנין על קברה של הזקנה ולבקש ממנה מחילה, ורק אז אפשר יהיה לגשת לשידוך, אבל כל עוד לא יעשו זאת יש לחשוש מהקללה. כמו כן הצענו להם לערוך 'תיקון קללה' עם הנוסח המיוחד המצוי בסידוריהם של גדולי הספרדים.
"על כל פנים למדנו מכאן את גודל העוון של אותם נערים פוחזים המבעירים את הדינמיט ברחובות הערים בימים שלפני חג הפורים. החשיבות העיקרית בדברים הנ"ל היא להוכיח איזה אסונות נוראיים עלולים חלילה להתרחש כתוצאה משימוש בחומר הנפץ של הילדים בפורים. כיום כאשר סמוך לבתים יש בלוני גז ופריטים נוספים העלולים להידלק ולבעור תוך חלקיקי שניות, הדבר חמור שבעתיים ושבע שבעתיים.
"באיזמיר כבר לא משתמשים היהודים בדינמיט מזה למעלה ממאה וחמישים שנה, אבל ספק גדול אם גם הוותיקים שבין ותיקי הקהילה ההיא יודעים את הסיבה ואת המקור לכך. וכך כותב הגר"ח פלאג'י זצ"ל: '…כי קנה השריפה הם כלי מוות ומביאים דאגה וצערא דגופא, ולפעמים באים לידי קטטה על ידי קנה שריפה, אפילו לא יהיה בתוכו דבר הממית, שהוא נקרא בלע"ז שאשימה וקרוש'ס (ובלשוננו: דינמיט). ולמרות שאין הוא ממית, עם כל זה בקול הברה לבד כשהוא שולחו בפתע פתאום מביא רעדה וחלחלה על האדם ומתפחד.
"'וכן אירע בעירנו איזמיר יגן עליה אלוקים, זה קרוב למאה שנה, שהיה שריפה גדולה ונשרפו כל בתי העיר ולא נשאר כי אם בית אחד, וזה היה מחמת שבחתונתו של גוי אחד מאילי הארץ הטילו מאלו הניירות כרוכות וקשורות מאבק שריפה עולים ויורדים הנקראים פיגיקס, ונפל אחד מהם על בית אחד, ועל ידי זה היה השריפה בכל העיר. וגם מאלו החומרים האחרים שלכאורה לא מסוכנים, הווה עובדא שזרקו בארץ וחזר ועלה לעיני בני אדם היושבים שם וכמעט שהיו ניסמים עיניהם. ועוד אירע שנדלק המצנפת והכובע של אשה אחת וכפסע היה בינה ובין המוות.
"'לכן', מסיים הגר"ח פלאגי, 'חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, שבשום עת וזמן לא יוכלו להטיל מאלו הדברים, וגם גזרתי לכל בעלי החנויות שלא יוכלו למכור מאלו הדברים'.
"הרבה הרבה שנים לפני שהתפוצצו החומרים הללו ברחובותינו כבר אסרו רבני העיר איזמיר את השימוש בדינמיט 'שלא יוכלו להשתמש בהם בשום עת וזמן', וגם על בעלי החנויות הוטל איסור חמור בענין. ומסיים שם: 'ולשומעים יונעם, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בחוקי חורב שניתנו בקולות וברקים".
"אנחנו קוראים את דבריו של הגר"ח פלאג'י" – מסיים הגר"י זילברשטיין את דבריו – "ונדהמים לראות עד כמה הם אקטואליים גם לימינו!"
(הדברים הובאו בגיליון 'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן, אדר ב' תשע"ט)
1/729