"וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו" (בראשית מ"א י"ד)
שערי האולם נפתחו בשעה היעודה. יהודים בגיל העמידה, לבושים בחליפות מהודרות ומעונבים בקפידה התיישבו סביב השולחנות הערוכים, מביטים בהשתאות בחסידים צחורי הירמולקות, שהגיעו הנה מירושלים הרחוקה, וניצחו על האירוע.
היה זה ה'דינר' החסידי הראשון שנערך בעיר מלבורן שבאוסטרליה לפני כמעט יובל שנים. באוסטרליה של אותם ימים התקיימה קהילה יהודית מבוססת, אך מעמדים מן הסוג הזה טרם נראו בה. אדמורי"ם כמעט ולא ביקרו ביבשת המרוחקת הזו, בוודאי שלא קיימו בה מעמדים בסדר גודל שכזה.
ביקורו הראשון של הרבי מתולדות אהרן זי"ע באוסטרליה, היה גם עבור התושבים ביקור ראשון מסוגו.
מצבם הכלכלי של מוסדות 'תולדות אהרן' בשכונת 'מאה שערים' בירושלים, הוא זה שגרם לרבי לצאת את ארץ ישראל ולהרחיק נדוד עד אוסטרליה הרחוקה, מרחק מצטבר של עשרות שעות טיסה, כדי לערוך בה מגבית לטובת המוסדות, כשאליו מתלווה פמליה מצומצמת של גבאים ועסקני המוסדות.
שיאו של המסע היה כמובן ה'דינר', אליו הוזמנו יהודים עשירים ואלי הון, בתקווה שאלו יפתחו את כיסם וליבם.
הרבה תקוות נתלו בדינר הזה, שצפוי היה להניב סכומים נאים לקופת המוסדות. רוחם של בני הפמליה הייתה טובה עליהם, ואחד הגבאים אף הרשה לעצמו להתבטא במהלך הטיסה בנוכחות הרבי כי "הדינר, ללא ספק, יחולל פלאים 'אזוינס און אזעלעכ'ס' במצב המוסדות".
הרבי שמע את הדיבורים מבלי להגיב, אך הנימה בה נאמרו לא נשאה חן בעיניו. "באותו רגע ידעתי בבירור שה'דינר' כבר לא יהיה מוצלח כפי שחושבים", עתיד הרבי לגלות לאחר מכן למקורביו. "כשמדברים בביטחון מוחלט שכזה, הדברים אינם מסתיימים בטוב".
וזה מה שאכן קרה. בתחילה 'תקתק' האירוע למישרין, אבל בסוף הערב, כשנספרו ההכנסות, השתנתה המגמה. העשירים המקומיים לא תרמו אפילו עשירית מן הסכום המצופה. ההכנסה הזעומה לא הצדיקה את ההשקעה, בוודאי שלא את טלטולי הדרך של הרבי. מפח נפש עמוק השתלט על הפמליה.
הוחלט לערוך דינר נוסף, הפעם במתכונת מצומצמת יותר, 'מסיבת תה' כפי שנהוג לכנותה. במהלך הערב נעמד הרבי ונשא באוזני המוזמנים דברים היוצאים מן הלב: "רבותיי, ישיבה יש לי בירושלים, מאות בחורים יושבים ולומדים בה בקדושה וטהרה, הטו נא שכם ועמדו לימני בשעה קשה זו"…
דבריו של הרבי שיצאו מן הלב, נקלטו היטב באוזני השומעים. הארנקים אמנם לא נפתחו בבת אחת, אבל יהודי אחד, ר' נחום שמו, קם ממקומו וניגש בהתרגשות לעבר שולחן המזרח, אל מקומו של הרבי.
הוא שלף מכיסו בטקסיות פנקס המחאות עבה והניח אותו על השולחן. "רבי, הפנקס הזה שלכם! רשמו בו כל סכום שעולה בדעתכם, ואני אחתום עליו. אבל בתמורה אני מבקש שתעניקו לי ברכה הגונה…"
לא מעט גבות הורמו ברחבי האולם לנוכח הצעד המפתיע.
ר' נחום הינו יהודי מבוסס ומוכר היטב, אך אינו ידוע כעשיר כה גדול, מה גם שלא נמנה על חסידיו של הרבי, ובכלל אינו משתייך כלל לעדת חסידים.
"דבריו היוצאים מן הלב של הרבי שנאמרו בישרות שכזו, פשוט המיסו את ליבי", הסביר ר' נחום לידידיו, "חשתי שאינני יכול לעמוד מנגד…"
הרבי נוטל את ההמחאה לידיו, משרבט עליה סכום לא גבוה במיוחד, הסכום הבסיסי הדרוש לאחזקת המוסדות, פחות בהרבה מכפי ששיערו רבים, ומושיט את ההמחאה לחתימה. הצעד הזה של ר' נחום, שינה את האווירה כולה. הוא היה בבחינת הנחשון שקפץ ראשון לים.
"אני מברך אותך, ר' נחום", קרא הרבי כשעיניו נישאות אל שמי רום, "שתזכה לרוות נחת מכל צאצאיך, ותזכה בעזרת ה' ללוות את כולם לחופה…"
ברכתו של הרבי נותרת תלויה באוויר למשך רגעים ארוכים. חציה הראשון של הברכה שגרתי ונפוץ, כמובן, אבל החלק השני מפתיע, שלא לומר תמוה למדי. ר' נחום הוא יהודי צעיר ובריא, החיים עודם לפניו, למה שיזדקק לברכה מפורשת שכזו? אך התמיהה הזו נותרת ללא כל מענה.
הדינר השני הסתיים, אפוא, בהצלחה גדולה יותר יחסית לקודמו, וסלל את הדרך לביקוריו הבאים של הרבי בעל ה"דברי אמונה" באוסטרליה, שהניב בחסדי שמים תוצאות מוצלחות בהרבה מאותה נסיעה ראשונה.
***
חלפו שנים רבות. הרבי הקדוש מ"תולדות אהרן זי"ע כבר התבקש לישיבה של מעלה, ר' נחום המשיך לעשות חיל בעסקיו, וכבר זכה להוביל כמה מצאצאיו לחופה.
בבוקר בהיר, ללא התראה מוקדמת, פושטת פלוגת שוטרים חמורי סבר על ביתו של ר' נחום. כעבור כמה דקות בהן זורעים השוטרים הרס ומהומה בכל הבית, הופכים רהיטים ומחמירים ראיות, נראה ר' נחום יוצא מן הבית בראש מורכן, מובל באזיקים לעבר ניידת מהבהבת.
עסקיו של ר' נחום כללו מסחר במטבע חוץ האסור על פי החוק האוסטרלי, ובעקבות הלשנה לשלטונות הושם ר' נחום מאחורי מסגר ובריח. הראיות המפלילות שאותרו לא הותירו מקום לתקוות רבות, השופט כצפוי, לא היסס להשית על ראשו עשר שנות מאסר תמימות.
הכלא האוסטרלי ידוע בקשיחותו, חופשות ויציאות מפעם לפעם אינן כלולות שם בתנאי המאסר, תהיה הסיבה אשר תהיה. לפיכך, כשהתארס בשעה טובה אחד מבניו של ר' נחום, החלו מיד מאמצי שתדלנות לשחרר את האב לפחות לשעה קלה ביום החתונה המיועד, כדי שיזכה להשתתף בשמחת החתונה, אלא שהמאמצים נתקלו בחומות של אטימות מרושעת.
לאחר שבועות ארוכים של שתדלנות והפעלת קשרים חובקי עולם, הודיעו העסקנים לבני המשפחה כי בדרך הטבע אין שום סיכוי שאביהם יזכה להשתתף בשמחת החתונה.
ואז נזכרו לפתע בברכתו 'התמוהה' עתיקת הימים של הרבי מ'תולדות אהרן'… כעת כבר הבינו כולם מה שראה אותו צדיק אז, לפני שנים, בעיניו מרחיקות הלכת. אלא שדווקא עכשיו, כשהברכה עצמה כבר הובנה סוף סוף, צצה תמיהה חדשה, קשה עוד יותר. איך בדיוק תתגשם הברכה?
בעיצומם של המאמצים האלו, ימים ספורים לפני מועד החתונה, הגיע לאוסטרליה בנו של הרבי מתולדות אהרן זי"ע, הוא כ"ק מרן האדמו"ר מנחלת אהרן שליט"א שהגיע לביקור בבית חמיו, הגה"צ המפורסם רבי אברהם צבי בעק שליט"א, גאב"ד מלבורן.
הידיעות הסוערות קידמו את פני האורח. "ברכתו משכבר הימים של אביכם היא הנושא המדובר ביותר בעירנו", סחו לו ראשי הקהילה.
"במה מדובר? מה קרה?"
"בנו של ר' נחום הנגיד, המרצה עשר שנות מאסר, עומד להיכנס בעוד כמה ימים תחת החופה. כל המאמצים לשחררו, ולו לרגעי החופה בלבד, עולים בתוהו. רבים עוד זוכרים את הברכה שהעניק לו אביכם זי"ע, שיזכה ללוות את כל ילדיו לחופה, אך סיכויי הברכה להתגשם הינם אפסיים…"
מאמצי השתדלנות נמשכו עד יום החתונה עצמו, אלא שכל הבקשות וההסברים נפלו כקודמיהם על אוזניים ערלות.
***
יום החתונה הגיע.
אולם השמחות האוסטרלי התמלא במוזמנים ובני המשפחה. בשולחן המזרח יושב החתן אך השמחה אינה שלמה, אבי החתן בולט בהיעדרו, בעוד שעה קלה כשיובל החתן לחופה יבלוט חסרונו עוד יותר. מישהו אחר ייאלץ להוביל את החתן לחופתו במקום אביו שנמצא בסך הכול במרחק של כמה קילומטרים מכאן.
התזמורת משמיעה ניגוני התעוררות, עוד ועוד יהודים מבני העיר מתקבצים למעמד 'קבלת הפנים' שלפני החופה. והנה נראית דמותו ההדורה של רב העיר, הג"ר אברהם צבי בעק שליט"א אליו מתלווה גם חתנו, האדמו"ר מנחלת אהרן שליט"א המיודד עם אבי החתן הנפקד.
קמצוץ של אפר מושם במצחו של החתן, ניגון החופה המרטיט מתחיל להתנגן ברחבי האולם, החתן קם ממקומו ומתעטף בקיטל בוהק, שתי שלהבות רועדות מוצתות בעששיות, הכל מתחילים לפסוע לעבר החופה, אך לפתע המולה גדולה פורצת. מישהו פורץ לאולם טרוף נשימה ומסמן לכולם לעצור.
אחריו מתפרצים עוד כמה אנשים וצועקים, "המתינו המתינו, עצרו הכול…"
תוך כמה רגעים נפתחת דלת האולם, שני גברתנים חסונים במדי סוהרים פוסעים פנימה אל האולם החגיגי, אחריהם משתרך בצעדים איטיים האיש הכי צפוי והכי לא צפוי להשתתף בשמחה הזו, ר' נחום, המחותן בכבודו ובעצמו. גופו כחוש, פניו חרושות סבל, אך חיוך הולך ומתרחב עליהם. התזמורת מפסיקה באחת, דממה מצמררת מושלכת באולם. המוני מוזמנים מביטים באלם בדמות הפוסעת פנימה, עין אחת אינה נותרת יבשה באולם.
האב הנרגש ניגש בצעדים מדודים אל בנו החתן ומחבק אותו בשתי ידיו, ופתאום כשהוא מבחין בכ"ק האדמו"ר מנחלת אהרן שליט"א, הוא ממהר לקראתו ופורץ בבכי נסער…
בניגוד לכל התחזיות, לכל הסיכויים, הנס הבלתי ייאמן אירע. ברגע האפס התקבל פתאום האישור המיוחל, והנה ר' נחום זוכה להוביל את בנו לחופה. הרבי הקדוש בעל ה'דברי אמונה' שמר את הבטחתו שניתנה לפני שנים רבות.
כעבור רגע מתחדשת לה הנעימה, והחתן מתחיל לצעוד אל חופתו כשאביו צועד לימינו והמוני יהודים נרגשים והמומים צועדים אחריו. החופה מסתיימת, שני 'שומרי הראש' מאותתים לאבי החתן כי זמנו קצוב. בו במקום, מתחת לחופת הקטיפה, נערך מעמד 'מצוה טאנץ' זריז. האב המאושר רוקד עם בנו החתן ריקוד של מצוה.
מהחופה הוא חוזר אל הניידת שממהרת להתרחק מן המקום, כל המעמד הזה לא נמשך יותר מכמה דקות. במבט לאחור הוא נדמה כחלום מתוק, אך האווירה בחתונה השפופה משתנית פלאים, ריקודי ההודיה הנרגשים הולכים ומשתלהבים. הנס הפך לשיחת היום בקרב הקהילה היהודית באוסטרליה.
***
אבל כאן לא נגמר הסיפור.
חלפו כמה חודשים מאז החתונה. ושוב נראים באופק הימים הנוראים. עסקני הקהילה, מעודדים מההצלחה הגדולה בחתונה, עולים שוב לפגישה עם מנהל בית הסוהר, בבקשה לשחרר את האסיר היהודי לתפילות החגים. הפעם הם נתקלים בחומה בצורה שאין בה אפילו סדק קל.
"אין על מה לדבר, תוציאו לכם מהראש את הרעיון הזה, הוא לא יצא מחומת בית הסוהר עד שיסיים את זמנו" אומר להם המנהל בזעף.
"אבל הרי הסכמתם לשחרר אותו לפני כמה חודשים להשתתף בנישואי בנו", שולפים העסקנים את הקלף האחרון, "החגים חשובים לו לא פחות מהחתונה…"
בת שחוק משועשעת פושטת פתאום על פניו של מנהל בית הסוהר, "ומה אתם חושבים לעצמכם, שאם השתגענו עבורו פעם אחת, נחזור ונשתגע פעם שניה?!…"
המשלחת נאלצת לסוב על עקבותיה, אך המילים האחרונות דנדנו באוזניה כפעמונים. אם למישהו עוד היה ספק בגודל הנס שאירע בחתונה, בא המשפט האחרון והוכיח מחדש. אף הסבר הגיוני לא יכול היה להסביר את ה'שיגעון' שאחז באותו רגע במנהל בית הסוהר, מלבד זה ש'גדולים צדיקים במיתתן'.
(שמעון טיקוצקי – 'המבשר' מוסף תורני)
1/200