פעם עלה ה'חפץ חיים' זצ"ל לדבר לפני בני הישיבה בראדין כמה ימים לפני ראש השנה, ועמד ותמה על ענין החרדה הנוראה אשר מקובל לפחד ולחרוד בהתקרב ראש השנה, וכך היו דבריו: "הלוא מהי התשובה? חרטה על העבר וקבלה על העתיד. ואם כן, הרי אפשר להתחרט על העבר ולקבל על העתיד והכל יבוא על מקומו בשלום, ומהי כל החרדה?!". בני הישיבה בראדין הפצירו בהג"ר נפתלי טרופ ז"ל להשקיט את מבוכתם, שכן דברי ה'חפץ חיים' סותרים את אשר ידוע לכולם מגודל הפחד מיום הדין, וביקשו ממנו להעמידם על הבנת הענין לאמיתו.
הג"ר נפתלי ז"ל כדרכו בעמקותו החודרת, עלה ואמר: "הלוא כל המוטל עלינו הוא להגיע לידי חרטה, אבל שתהא 'חרטה'!…". חזר שוב ואמר: "הלוא צריכים אנו להגיע לידי חרטה, אבל 'חרטה'!…". וכן חזר עוד פעם על הדבר: "הלוא צריכים אנו להגיע לידי חרטה, אבל 'חרטה'!". אח"כ המשיך ואמר: "הלוא צריכים אנו להגיע לידי קבלה על העתיד, אבל שתהא 'קבלה'!…" וחזר שוב ואמר: "הלוא צריכים אנו להגיע לידי קבלה, אבל 'קבלה'!". וכן חזר עוד פעם על הדבר: "הלוא צריכים אנו להגיע לידי קבלה, אבל 'קבלה'!".
בדברי הג"ר נפתלי הללו כבר היתה לבני הישיבה תשובה להשקיט את מבוכתם. בוודאי שעל ידי חרטה על העבר וקבלה על העתיד, על ידי דברים הפשוטים הללו, הכל יבוא על מקומו בשלום, אבל הרי צריך הכנה רבה כדי שאכן תהא 'חרטה'. וכן קבלה, צריך הכנה רבה כדי שתהא 'קבלה'. וכן הדבר גם כאשר ניגשים ללמוד, בוודאי שכל אשר נדרש ממנו הוא 'פשוט ללמוד', אבל צריך הכנה רבה כדי שאכן יהיה זה 'לימוד תורה', היינו שיכיר ויבחין שם עולם אחר, וירגיש בעצמו כי בלמדו תורה מתחדשת גם בו בעצמו עצם מציאותו להיות 'מציאות מעולם אחר'.
(מוסר ודעת)
תפקידו של חזן
פעם בהיותו בוורשא בחודש אלול בא אליו צעיר אחד שהשכיר את עצמו למשורר במקהלה של חזן, ושאלו איך להתנהג בתפילתו בציבור בראש השנה ויום כיפור, כי קשה לרכז את המחשבה ולהתבונן בתפילה, בה בשעה שצריכים לשים לב לנגינה. "ראשית הכל" – הזהירו ה'חפץ חיים' – "עליך להשתדל לומר בקול נעים ויפה. הלוא משלמים לך בעד זה, ואם תתרשל בזה – הכסף שאתה נוטל יהיה גזל בידיך".
(הח"ח חייו ופעלו)
דרכי התשובה לחזנים
מספרים על חזן שנכנס פעם לרבי ישראל מסלנט ושאל אותו: "יאמר לי רבינו, מה התשובה המיוחדת שלי כחזן?". "עליך לעשות כל מאמץ שקולך יהיה ערב, שהרי משלמים לך בשביל זה" – ענה לו רבי ישראל.
(שיחות הח"ח)
למענך אלוקים חיים
אנו מבקשים מאת השי"ת שיתן לנו חיים, וכי זה יהיה לטובת השי"ת, כי נוכל לפרוע את חובותינו שאנו חייבים לו, כמו הסוחר המבקש גמ"ח למען יוכל להמשיך מסחרו ולשלם לנושיו. וזהו "למענך אלוקים חיים".
בשנת תרע"ז [1917], אירעה המהפכה הקומוניסטית, בה הודח הצאר ניקולאי מכיסאו, והוגלה יחד עם בני משפחתו לעיר טובולסק שמערב סיביר. לאחר זמן מה התפרסם, שהצאר ביקש שיגדילו לו ולמשפחתו את מנות המזון שלהם. כל השומעים צחקו מלא פיהם לשמע שמועה זו, ואמרו: שליט אדיר זה שקע בשפלות-נפש כזו, עד שאינו דורש ותובע עוד את מלכותו ושלטונו, אלא רק מנה גדולה יותר של תפוחי אדמה ולחם, ולעגו: 'וכי מה ניתן לצפות מטיפש שכזה?!'. ורבנו אמר: "צריכים אנו ללמוד ממעשה זה לגבי תפילותינו בימים הנוראים: הלא אנו בני מלכים שגלו מעל שולחן אביהם, כאותו ניקולאי האוויל, אל לנו להתנהג באווילות כמותו ולבקש על תוספת תפוחי אדמה וקצת מזון, בקשותינו צריכות להיות רק על החזרת כבוד מלכותו ית' עלינו. וממילא, כשיחזור וימלוך עלינו לעין כל, הוא לא יתן לנו – נסיכיו, לרעוב ללחם, ומובטחים אנו גם בכל הטוב הגשמי. אל לנו לעזוב את העיקר ולהתייחס אל הטפל".
ומוסיף רבנו (ח"ח עה"ת פ' נח), שבאמת בכל יום ויום אנו מצווים לחכות ולצפות לגאולה השלימה, ולבקש 'מתי תמלוך בציון'. וחז"ל (פסיקתא רבתי פל"ד) אמרו, שהקב"ה תובע את צדיקי הדורות, על שלא חיכו למלכותו אף שחיבבו את התורה. ואף שביאת המשיח שאז תתגלה מלכותו ית' על כל הארץ, מתמהמהת, עלינו לצפות לה בכל יום. כפי שהורים מצפים לבנם יחידם השב אליהם לאחר שנים מרובות, ואף אם לא הגיע בזמן המיועד לכך הם ממשיכים לצפות לו בכל יום.
צריכים אנו להאמין באמונה שלימה, שבוא יבוא היום שמלכותו ית' וכבודו ימלאו את כל הארץ. דומה הדבר, לאמונת כולנו שהשמש תזרח מחר בבוקר ותאיר את העולם. יסוד אמונה זו אינו מובן לכאורה, וכי מפני שהיום השמש זרחה, היא צריכה לזרוח כן גם מחר? אלא, שיסוד ביטחוננו זה מבוסס על הבטחת התורה (בראשית ח', כ"ב): "יום ולילה לא ישבותו". וכשם שהבטיחה התורה את זריחת השמש, כך היא הבטיחה את גילוי כבודו ית' שנאמר (במדבר י"ד, כ"א) "חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ", שסוף כל סוף תבוא הגאולה השלימה ותתכונן מלכות שמים בגלוי. וכשם שאנו מאמינים בהבטחת זריחת השמש, כך עלינו להאמין בהבטחת ביאת המשיח.
הימים הנוראים במחיצת החפץ חיים
"בימים הנוראים ישתדל להעביר על מידותיו" – ירגיל עצמו במידה של 'מעביר על מידותיו', שמלבד שהיא קדושה, שעבור זה מעבירין לו לאדם על כל פשעיו כמו שאמרו חז"ל, עוד היא תועלת גדולה שעי"ז לא יבוא האדם לידי כעס ומחלוקת. ואל יקשה עלי הקורא, למה אנו צריכין לכל העצות האלו, והלוא יש לנו עצה מחז"ל על מאי דכתיב 'האומנם אלם צדק תדברון', מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים אדם עצמו כאילם. תשובה לזה: סחורה זו יפה היא מאוד, וכה הוא משומר מכל נזק, אבל לא הכל יכולים לקנותה כי אם העשירים הגדולים בנגישותם, אבל כעת אנו מוכרחים להתנהג במידה המצומצמת. אכן, בימים הנוראים הקדושים בוודאי נכון מאוד להתנהג במידה הקדושה הזו. וכן שמעתי שנהג הגאון הצדיק רבי יצחק אב"ד פטרבורג, מראש חודש אלול עד אחרי יום הכיפורים היה משים עצמו כאילם כעצת חז"ל. והפוחת לא יפחות עכ"פ מעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
(חובת השמירה פרק י')
[גיליון 'משנת החפץ חיים' מתוך הספר 'הימים הנוראים במחיצת החפץ חיים']