הסעיף הנלמד היום (כלל ב, יא), עוסק בשאלה האם מותר לספר מה שהתרחש באסיפת ז' טובי העיר בעת שדנו על עניין מסויים, מי סבר כך ומי כך וכדומה. הדברים נוגעים מאוד גם למציאות דורנו, ולאו דווקא לישיבת עירייה או מועצה, אלא לכל אסיפה רגילה של מנהלי מוסד ציבורי, הנדרשים לקבל החלטות שונות, והשאלה היא האם מותר לאחד הנאספים לספר אחר כך – אני סברתי כך, אולם מה אעשה והרוב הכריעו נגדי, וכדומה. השאלה הזאת נוגעת לדין של 'באפי תלתא', כיוון שדעת הרוב נאמרה בפני שלושה, וממילא לכאורה היה מקום להתיר.
נכתוב בקצרה את סיכום הדברים כפי שהביאו בביאורים ומוספים מהדורת 'דרשו' (משו"ת לחפץ בחיים ח"א סי' כ), לגבי נידון של אסיפת מורים, בה הוחלט בדעת הרוב שלא לקבל תלמיד מסוים – האם מותר לאחד מאנשי הצוות שהשתתפו באסיפה, שדעתו היתה שיש לקבל את התלמיד, לספר שהוא היה בדעת המיעוט (ואפילו אינו אומר את שמותיהם של אלו שהיו בדעת הרוב).
מהדברים עולה כי לאותו אדם שלגביו התקבלה ההחלטה, דהיינו לתלמיד או להוריו, אסור בכל גווני (משום שלגביהם מדובר ברכילות, שאין בזה היתר של 'באפי תלתא'), ואילו לספר לאדם אחר מותר לכאורה רק באופנים הבאים: א). אם לא משמע מדבריו שעדיין הוא סבור כך אף לאחר הכרעת הרוב. ב). בתנאי שאינו מתכוון לגלות ולפרסם את הדבר ואינו אומר זאת אלא בדרך אקראי. ג). בתנאי שלא הוחלט באסיפה לשמור את פרטיה בסוד. ד). אם מדובר באסיפת רבנים או דיינים יראי אלקים, גם באופנים אלו אסור. ובנוסף, לדעת היד הקטנה גם באופן זה אסור.
ולמעשה, כתב ה'חפץ חיים': "ואחרי כל הדברים והאמת האלה שביארנו, ראה אחי כמה יש להתרחק מקולא זו שכמעט אין לה מקום במציאות, ובפרט שאף אם יצטרפו כל הפרטים גם כן צריך עיון אם הלכה כדעה זו, אחרי שלדעת הרבה פוסקים אין שום מקור לקולא זו מהש"ס, לכן השומר נפשו ירחק מזה".