יום שני כ"ג באלול תשע"ט
באיזו שנה קוראים לא קוראים שתי פרשיות בשבת אחת?
התורה מחולקת לחמישים וארבע 'פרשיות השבוע' הנקראות בשבת, (מלבד 'וזאת הברכה', הנקראת בשמחת תורה). ומכיון שבשנה רגילה אין יותר מחמישים ואחת שבתות, קוראים בחלק מהשבתות שתי פרשיות, והן מכונות 'מחוברות'. ואף בשנה מעוברת, שיש בה לפחות חמישים וארבע שבתות, פעמים שיש צורך בכך בגין תחוּלת המועדים בשבת.
בשנה רגילה, מחברים את הפרשיות: ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, בהר ובחקותי, מטות ומסעי; ובשנה מעוברת מחברים רק את פרשיות מטות ומסעי. ובשתיהן – כשחל היום הראשון של ראש השנה ביום חמישי, או בשבת, מחברים גם את פרשיות נצבים וְוַיֵּלֶךְ; וכשחל 'יום טוב שני' של שבועות בשבת (בחוץ לארץ), מחברים גם את פרשיות חוקת ובלק.
ויוצאות מכללים אלו: א. שנה שבה היום הראשון של ראש השנה חל ביום חמישי, וחודש חשוון 'מלא' (בן שלושים יום), שאז ויקהל ופקודי נפרדות. ב. שנה מעוברת שבה היום הראשון של ראש השנה חל ביום חמישי, שאז מטות ומסעי נפרדות. ג. שנה שבה היום הראשון של פסח חל בשבת, שבארץ ישראל, בה 'אסרו חג' חל בשבת וקוראים בו את פרשת השבוע – 'שמיני', שאז בהר ובחוקותי נפרדות; ואם שנה זו מעוברת, אף מטות ומסעי נפרדות.
[שו"ע תכח, ד, משנ"ב ז-י, וביה"ל ד"ה במדבר]
מדוע פרשת 'נצבים' נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה?
יש מפרשיות השבוע שנקראות תמיד בשבת שלפני מועדים מסוימים, ואלו הן: א. ב'שבת הגדול', שלפני פסח – בשנה רגילה קוראים את פרשת צו, מפני שמוזכר בה ענין הגעלת כלים, שממנו למֵדים את הגעלת הכלים מחמץ. ובשנה מעוברת קוראים את פרשת מצורע, שגם בה נזכר ענין הקשור להגעלת כלים; אולם, כשהיום הראשון של ראש השנה המעוברת חל ביום חמישי, קוראים בשבת הגדול את פרשת אחרי מות.
ב. בשבת שלפני חג השבועות, קוראים את פרשת במדבר, או פרשת נשא; ובלבד שפרשת בחוקותי שלפניהן, שיש בה פסוקי תוכחה, לא תהיה סמוכה לחג השבועות שהוא יום הדין על פירות האילן, לבל יהיה לשטן פתחון פה לקטרג חלילה ביום הדין.
ג. בשבת שלפני תשעה באב, קוראים את פרשת דברים, שיש בה את דברי תוכחתו של משה רבנו עליו השלום, כדי שההפטרה – 'חזון ישעיהו', שהיא תוכחתו של ישעיהו הנביא לקראת החורבן – תהיה מעניינה של הפרשה.
ד. בשבת שלפני ראש השנה, קוראים את פרשת ניצבים, כיון שנזכר בה ענין התשובה; וכדי להפסיק בין פרשת כי תבוא שלפניה, שיש בה פסוקי תוכחה, לראש השנה, שהוא יום הדין. ופעמים שקוראים בשבת זו גם את פרשת וילך, (ראה לעיל).
[שו"ע תכח, ד, משנ"ב ו, וביה"ל ד"ה צו, ד"ה ולעולם, ד"ה במדבר, וד"ה תשעה; ביאורים ומוספים דרשו, 5]
באיזו פרשה מחלוקות העליות על פי חלוקת הפרשה בבית המקדש?
פרשת האזינו מורכבת משני חלקים: רוב הפרשה היא שירה, ובסופה עשרה פסוקים העוסקים באמירת השירה באוזני עם ישראל, ודברים נוספים.
בשעת הקרבת קרבן מוסף של שבת, היו הלויים משוררים בבית המקדש את השירה שבפרשת האזינו; וחילקוה לששה חלקים, כנגד ששת ימי המעשה, וקראו חלק אחד בכל שבוע, כך שבשש שבתות סיימו את כולה, וחוזר חלילה. ויש אומרים ש'אנשי המעמד' (ראה רש"י יומא לז, ב) שבבית המקדש, היו קוראים בכל שבוע את כל שירת האזינו, בימות החול, חלק אחד בכל יום.
וכדרך שחילקו את השירה בבית המקדש, כך מחלקים אותה בקריאתה בבית הכנסת בשבת; דהיינו, שששה מתוך שבעת העולים לתורה, קוראים את שירת האזינו על פי אותה חלוקה שהונהגה בבית המקדש, והשביעי קורא את עשרת הפסוקים שלאחר השירה. ואין להוסיף עליות בקריאת השירה אף לצורך 'חיובים', כגון בעל 'יארצייט' וכיוצא בו; אבל ניתן להוסיף עלייה אחת בעשרת הפסוקים האחרונים שלאחר השירה.
ובקריאת התורה במנחה של שבת, ובימי שני וחמישי, קוראים את אחד עשר הפסוקים הראשונים של השירה, ומפסיקים לעליות הלוי וישראל ללא התחשבות בחלוקה הנ"ל.
[שו"ע תכח, ה, משנ"ב יא, יב ו־יד; ביאורים ומוספים דרשו, 6]