יום ראשון ד' בתמוז תשע"ט
כשקיים ספק לגבי כשרות פת של 'עירוב חצרות' – האם העירוב חל?
'עירוב חצרות' שנעשה כהלכתו, ולאחר מכן נוצר ספק האם חל, וכגון שהניחו את הפת של העירוב במקומהּ מבעוד יום, כדין, ובלילה נודע שהפת נאכלה או נאבדה, ולא ידוע אם הדבר אירע לאחר תחילת 'בין השמשות', כך שהעירוב חל, או לפני תחילת בין השמשות – כיון שיש לעירוב 'חזקת כשרות', הריהו כשר.
אולם, עירוב שיש ספק אם בכלל נעשה כהלכתו, וכגון שיש ספק אם הניחו את פת העירוב במקומהּ – לדעת השולחן ערוך, כיון שאין לעירוב חזקת כשרות, הריהו פסול; אך לדעת רבים מהראשונים, עירוב חצרות כשר מִסָפק אף ללא חזקת כשרות.
ואם קיים ספק לגבי כשרות הפת לאכילה, ויתכן שהיא אסורה באכילה מדאורייתא – העירוב פסול לכל הדעות, שהרי היא אסורה באכילה, ולא ניתן לערב בפת האסורה באכילה.
[שו"ע שצד, א, משנ"ב א-ב, שעה"צ, וביה"ל ד"ה אבל]
באיזו מסעודות השבת ראוי לאכול את הפת של 'עירוב חצרות'?
לכתחילה, יש להותיר את הפת של 'עירוב חצרות' במקומה עד לצאת הכוכבים; ובדיעבד, אם הוציאוה ממקומה ואף אכלוה קודם לכן, אך לאחר תחילת 'בין השמשות' – העירוב כשר.
ואלו העושים עירוב חצרות בכל ערב שבת, כך שאינם זקוקים לפת העירוב עבור השבתות הבאות – מכיון שקיימו בפת זו מצוה של עירוב חצרות, ראוי שיקיימו בה מצוה נוספת ויאכלוה בסעודת שבת. ועדיף לעשות כן בסעודת היום, כיון שבלילה, יש המקדימים לקבל שבת, ועלולים לאכול את סעודת הלילה לפני הזמן שבו ניתן לאכול את פת העירוב.
ויש אומרים שרצוי להשתמש בפת העירוב כ'לחם משנה' בסעודות הלילה והיום, ולאוכלהּ בסעודה שלישית. והאריז"ל נהג להניח בכל ערב שבת פת אחת לעירוב חצרות ואחת לשיתוף מבואות, ולאכול את פת השיתוף בסעודת הלילה, ואת פת העירוב בסעודת היום.
[שו"ע שצד, ב, ומשנ"ב ד ו־ו; ביאורים ומוספים דרשו, 1-2]
פת העירוב מונחת במקום נעול שמַפְתֵּחוֹ אבד ונמצא בשבת בבוקר – האם העירוב חל?
את הפת של 'עירוב חצרות', יש להניח במקום שניתן לקחתהּ ממנו בשבת. ולכן, אם היא מונחת במקום שלא ניתן לקחתה ממנו ללא עשיית מלאכה דאורייתא – וכגון שהפת נמצאת במקום שהכניסה אליו כרוכה באיסור דאורייתא – אין העירוב חל.
אולם, במקרה שלא ניתן לקחת את הפת ממקומה ללא עשיית איסור שבת דרבנן – פעמים שהעירוב כשר, כיון שחכמינו ז"ל התירו לעשות בזמן 'בין השמשות' חלק מאיסורי שבת האסורים מדבריהם, לצורך מצוה, או בשעת הדחק; ועירוב חצרות נחשב לצורך מצוה, כיון שהוא מונע מכשול באיסור, וכמו כן, הצורך בעירוב נחשב ל'שעת הדחק'; והואיל ובזמן בין השמשות היה ניתן לקחת את הפת ממקומה, העירוב חל.
ואם הפת מונחת במקום נעול שהמפתח אליו אבד לפני תחילת בין השמשות – אין העירוב חל, אך אם המפתח נמצא בשבת, העירוב חל למפרע.
[שו"ע שצד, ב-ג, משנ"ב ג, ז, ט ו־יא, שעה"צ ט, וביה"ל ד"ה מלאכה; ביאורים ומוספים דרשו, 5-6]