יום שני ו' בחשוון תש"פ
חמץ שאינו ראוי למאכל כלב שהתערב מאליו במאכל אחר – האם מותר לאכול את התערובת בפסח?
כפי שלמדנו, חמץ שהתקלקל לפני הפסח במידה כזו שאינו ראוי למאכל כלב, אין חובה לבערו, והוא אף מותר בהנאה בפסח. אולם, אסור לאוכלו מדרבנן, משום שבאכילתו הריהו מחשיב את החמץ למאכל. דין זה מכונֶה בקיצור 'אַחְשְׁבֵהּ' (– הֶחֱשִׁיבוֹ).
וטעם הדין, משום שגם חמץ שאינו ראוי למאכל כלב, ניתן לאוכלו על ידי עירובו במאכלים אחרים, ולכן לא סר מעליו 'שֵׁם' אוכל לחלוטין, ובשעה שהחשיבו האדם באכילתו למאכל, הריהו שב והופך למאכל ביחס לאדם זה.
וכשהחמץ מעורב במאכל אחר – אין בו דין 'אחשביה' אלא כשדעתו נתונה גם לאכילת החמץ ; ולכן, אם החמץ התערב מאליו במאכל שאינו חמץ, מותר לאוכלו, כיון שאין דעתו נתונה לאכילת החמץ.
[שו"ע תמב, ט, ומשנ"ב לט ו־מג; ביאורים ומוספים דרשו, 57, וראה שם, 58-59]
באיזה מקרה חובה מדאורייתא לבער חמץ שאינו ראוי אף למאכל כלב?
הדין האמוּר, שחמץ שאינו ראוי למאכל כלב אין חובה לבערו – אינו אמור אלא באופן שהחמץ נפסל למאכל מחמת עיפוש וקלקול. אולם, אם החמץ לכשעצמו לא נפגם כלל, אלא שעירבו בו תבלין כה חריף עד שאינו ראוי אף למאכל כלב – אף אם לא ניתן להפריד את החמץ מהתבלין, החמץ נותר באיסורו.
וכן 'שאור', המשמש להחמצת עיסות – חובה לבערו מדאורייתא, למרות שמחמת חמיצותו הגבוהה אינו ראוי למאכל כלב; כיון שחמיצות זו אינה קלקול, אלא חלק מתהליך ההחמצה הטבעי של השאור. ושאור שהתקלקל במידה כזו שאף לולי חמיצותו לא היה ראוי למאכל כלב – נחלקו הפוסקים אם חובה לבערו מדאורייתא. ומדרבנן אסור לאכלו לכל הדעות, ככל חמץ שאינו ראוי למאכל כלב.
[ביה"ל תמב, ט, ד"ה חמץ; וראה משנ"ב מד; ביאורים ומוספים דרשו, 40]
שיבולי חיטה המשולבים בצמחי נוי – האם מותר להותירם בבית בפסח?
חמץ הראוי למאכל, אשר ייחדוהו שלא לצורך אכילה, וגם עשו בו מעשה לשם כך; וכגון שיבולי חיטה ושעורה שהורטבו במים והחמיצו, ונצבעו, או נמשחו ב'לכה', על מנת לשלבם בצמחי נוי – אין חובה לבערו לפני הפסח, ומותר אף להנות ממנו בפסח, אבל אסור לאוכלו.
ויש אומרים שהאכילה אסורה מדאורייתא, כיון שבכך הוא שב ומייחד את החמץ לאכילה, והריהו ככל חמץ אחר. אך יש אומרים שיתכן כי לאחר ששב ומייחדו לאכילה, דינו כמאכל שנוצר שלא מחמשת מיני דגן, כיון שכבר פקעה ממנו 'תורת' חמץ.
ולמרות שהחמץ אסור באכילה, אין חובה לבערו, ואין חשש שיאכלנו, משום שהוא מיוחד לדבר אחר; ועוד, שבדרך כלל הוא מאוס לאכילה.
ואם ייחדו את החמץ לאכילה, אך לא עשו בו מעשה לשם כך, וכן להיפך – הריהו נותר באיסורו.
[שו"ע תמב, ט, משנ"ב מא-מג, ושעה"צ סט ו־עב; וראה שם, סז; ביאורים ומוספים דרשו, 56 ו־60]