חכמינו ז"ל אמרו, שעשיר שתורם כסף רב לצדקה, אך עושה כן לכבודו ולא לשם מצוה, או שאינו תורם כפי הראוי למידת עושרו – נענש על כך. ובדומה לכך, בלימוד התורה ובקיום המצוות, גם כן צריך להזהר שלא לעשות לכבודו, וכן ללמוד ולקיים מצוות כפי הראוי לכשרונותיו וליכולותיו.
ומאלינו נבין, שמשום כך, מלבד עצם הפסול שבמידת הגאווה, אין לאדם מה להתגאות במתן צדקה, בלימוד תורה או בקיום מצוות, ואף אם דרגתו בענינים אלו גבוהה מאוד, כיון שפעמים רבות מתערבת במעשיו כוונה פסולה, שלא לשם שמים אלא לשם כבוד או לשם רווח אחר; וכן מי יוכל לומר שהשלים חוקו בענינים אלו לעשות כפי יכולתו.
ולכן, גם בגלל הפסוּל בעצם הגאווה, וגם בגין האמוּר – צריך כל אדם להתרחק מאוד מאוד מהמידה המגונה הזו, ובפרט בזמן שמתגברת בו מידת הדין, רחמנא ליצלן, שהחובה גדולה עוד יותר להתרחק מהגאווה ולהחזיק במידת הענווה, וכמאמר הנביא צפניה: בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'.
[ליקוטי אמרים פרק יד]