בפרשת השבוע, במעשה הריגת זמרי בן סלוא בידי פינחס, נאמר: ו"ַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ". ודקדקו חכמינו ז"ל: מתוך העדה, היינו מתוך מקום מושב הסנהדרין, ורק אחר שיצא משם לקח את הרומח, ומכאן שאין מכניסים כלי זַיִן לבית המדרש.
בדומה לכך, כתב בשולחן ערוך שיש אוסרים להכניס סכין לבית הכנסת, משום שבית הכנסת נועד לתפילה הגורמת להארכת ימיו של אדם, והסכין מקצרת ימיו של אדם. ויש שכתב שאף האיסור להכניס כלי זַיִן לבית המדרש הוא מטעם זהה – שהתורה מאריכה ימיו של אדם, הסכין מקצרתם.
מקור טעם זה הוא בציווי של בניית המזבח, שנאמר בו: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ"; דהיינו, אסור לסתת את אבני המזבח בברזל חד, אשר ממנו עשוי להב החרב. וטעם הדבר מובא בפירוש רש"י: "שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, ואין זה בדין שיונף המקצר על המאריך".
וברוח דברים אלו, כתב בשולחן ערוך שנוהגים לכסות סכין המונחת על השולחן בשעת ברכת המזון, כיון שאין ראוי להותיר את הסכין גלויה על מקום הכפרה בשעת הברכה. וגם בנידוננו – כתבו האחרונים שאם הסכין מכוסה, מותר להכניסהּ לבית הכנסת. ועוד כתבו, שבאופן שמותר לאכול בבית המדרש ומכניס את הסכין לצורך שימוש בה בשעת האכילה – מותר להכניסהּ.
וכדין סכין, כך דין כלי נשק המצויים בזמננו, כגון אקדח ורובה – שאסור להכניסם לבית הכנסת כשהם מגולים. וכשאין אפשרות לכסותם, ולא להותירם בחוץ במקום השמור כנדרש – יש שהתירו להכניסם, ויש שאסרו; ויש שהורה לפרוק מכלי הנשק את מחסנית הקליעים, כיון שבאופן זה אינו יכול לקצר ימים.
ותפילה שלא בבית הכנסת כשעל גופו תלויים סכין או כלי נשק מגולים – יש אוסרים, משום שהטעם האמור – שהתפילה מאריכה ימים והסכין מקצרת – קיים גם ביחס לתפילה מחוץ לבית הכנסת. ויש מתירים, משום שלדעתם האיסור להכניס כלים אלו לבית הכנסת הוא גם משום כבוד בית הכנסת, ובתפילה מחוץ לבית הכנסת לא קיים טעם זה. ויש שכתב כי על פי הקבלה יש להקפיד שבשעת התפילה לא יהיה על הגוף כל חפץ העשוי מברזל.