ואברכה מברכיך ומקללך אאר (יב, ג)
ה'אור החיים' הק' (ד"ה ויש לשאול) הקשה קושיה עצומה: למה שינה הכתוב לשונו – בעניין הברכה אמר "ואברכה מברכיך" הקדים ברכתו לברכתם, ואילו בקללה הקדים קללתם לקללתו ואמר "ומקללך אאר"?
אם בתחילה נאמר "ואברכה מברכיך", כלומר הקב"ה יקדים לברך את המברכים את אברהם, אף לעניין הקללה היה צריך לומר "ואאור מקללך", ומדוע כתוב "ומקללך אאור", דהיינו שאקלל אותם רק אחרי שהם יקללו?
אלא, מבאר ה'אור החיים' הק', הקדים הקב"ה לברך את המברכים את אברהם כדי שיהיה תוקף לברכתם ותפעל את פעולתה. לכן נאמר "ואברכה מברכיך" – כבר קודם שאחרים בירכו את אברהם, שם הקב"ה את הברכה בפיהם כדי שתפעל ותתקיים.
לפני למעלה מארבעים שנה הייתי מוסר שיעור לפני ציבור באחת השכונות בירושלים. הייתי אז אברך צעיר, ובשיעורים השתתפו אנשים מבוגרים שהייתי יכול להיות הנכד שלהם…
באחת ההזדמנויות שסיימנו מסכת הזמנתי את הדרשן הירושלמי, הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, שהייתי אתו בידידות גדולה, שימסור דברי י והתעוררות. בית הכנסת היה מלא מפה לפה באותו מעמד, וכשהרב הגיע שמח שמחה גדולה לראות כל כך הרבה אנשים שמגיעים לסיום מסכת, ונשא מדברותיו.
לאחר השיעור ניגשו אלי חלק ממשתתפי השיעור וביקשו לנשק את ידי. מיד משכתי את ידי ואמרתי להם: על מה ולמה תנשקו את ידי?!
כשראה זאת רבי שלום שבדרון זצ"ל, הדבר לא מצא חן בעיניו. "מדוע אתה עושה כן?", שאל אותי, הלוא נאמר 'אל תמנע טוב מבעליו' (משלי ג, כז). מדוע, אם כן, הנך מונע מעצמך ברכות? כלום אינך יודע מה שה'אור החיים' הק' אומר בפרשת לך לך על המילים 'ואברכה מברכיך', שהקב"ה מברך את אותו אדם שבאים לבקש ממנו ברכה קדם שיברך, כדי שברכתו תחול ותפעל. ובענין הגאווה? מה יש להתגאות בזה, עמך ישראל רוצים לקבל ברכה, אל תמנע זאת מהם!".
ואת הנפש אשר עשו בחרן (יב, ה)
רש"י מביא את דברי חז"ל על פסוק זה: "אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום".
אברהם אבינו – מייסד האומה היהודית, מסר נפשו להנחיל ולנטוע את אמונת ה' בעולם על אף שבדורו כולם עבדו עבודת אלילים וכפרו בה'. הוא זכה להכניס אלפים ורבבות תחת כנפי השכינה.
על הפסוק (בראשית כא, לג) "ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם" דרשו רבותינו (סוטה י.): "אמר ריש לקיש: אל תקרי 'ויקרא' אלא 'ויקרא', מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו (את אברהם), אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם".
אברהם אבינו החזיר את האמונה הצרופה בא־ל אחד לרבבות מאמינים. לכן דרשו רבותינו על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב, ד), אל תקרי "בהבראם" אלא "באברהם" (זהר לך לך דף פו:). הקב"ה ברא את העולם בשביל אברהם אבינו. כל הבריאה כולה נעמדה והתקיימה בזכותו.
הסבלנות מועילה
מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל היה רגיל להביא את דברי המדרש, שפעם אחת הגיע לביתו של אברהם אבינו אדם זקן, הכניסו אברהם בכבוד גדול, האכילו והשקהו וניסה לדבר על לבו דברי אמונה בבורא העולם שהוא הבורא, הוא היוצר והוא המקים את העולם בכל רגע ורגע. אך אותו אדם זקן לא שת לבו גם לזאת. לא הקשיב לדברי אברהם, הוציא את פסלו הקטן מכיסו והתחיל לנשקו ולחבקו.
אברהם אבינו לא התייאש מאותו אדם וניסה שוב להסביר שאותם פסלים הם הבלים ושטויות, אך הלה אטם אוזניו משמוע. אמר אברהם בלבו: 'נחכה למחר. אתן לו מקום ללון, ומחר אנסה שוב להשפיע עליו'.
למחרת האכילו אברהם והשקהו, ושוב ניסה לדבר על לבו מקצת מענייני האמונה בבורא עולם, אך שוב הוציא אותו זקן את פסלו מכיסו ונישקו.
אברהם אבינו לא היה מסוגל יותר לראות את אותו זקן שמתנהג כך וסילקו מביתו. מיד נגלה ה' יתברך אל אברהם אבינו ואמר לו: "אברהם, אברהם, שמונים שנה אני מחיה ומכלכל, זן ומפרנס אדם זה וממתין שיכיר ויברך אותי, ואתה התייאשת כבר לאחר שלוש פעמים שהאכלת אותו?".
מיד יצא אברהם לחפש את אותו אדם במדבר. כשמצאו ביקש ממנו שיחזור אליו בחזרה והבטיח שייתן לו אכילה ושתיה ומקום ללון, ולא ידבר אתו מאומה בעניין האמונה. כאשר אמר כן עשה, הכניסו אברהם לביתו, האכילו והשקהו, ולא דיבר עמו מאומה.
לאחר כמה ימים חשב אותו אדם זקן ואמר בלבו: 'אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, משרת אותי ודואג לי, ודאי שאמונתו זוהי האמונה האמיתית!'. שבר את פסלו הקטן והתחיל להאמין בה' יתברך.
כמה סבלנות ושלוות הנפש צריכים אנו בקירוב אחינו בית ישראל לדרך התורה והמצוות. להאיר במאור פנים, לתמוך ולעזור, ולבסוף הסבלנות והמידות הטובות הללו יניבו פירות, יראו הבריות ויאמרו "ראו פלוני זה, כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו" (יומא פו:). גם אנחנו רוצים להיות כמוהו, זוהי דת האמת, זוהי האמונה והדרך האמתית!
חינוך לזהירות מביזוי תלמיד חכם
מסופר על הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, שביום מן הימים כשישב בחדרו ועסק בתורה שמע מריבות וצעקות ליד אולם הישיבה. חשב הרב שהילדים רבים ביניהם, לבש את המגבעת והחליפה וירד למטה.
בהגיעו לשם ראה הרב קבוצת בחורים מישיבת העולים החדשים (שהיתה בסמוך לישיבת פוניבז' לצעירים) מתקוטטת עם קבוצת בחורים מישיבתו. לפתע שמע הרב לתדהמתו את אחד מתלמידיו מנבל פיו, באומרו דבר גנאי נגד ראש הישיבה האחרת.
הזדעזע הרב עד עמקי נשמתו. מיד ניגש לבחור והורה לו לארוז את חפציו ולהסתלק מהישיבה. "אם הגעת לדרגה כל כך חמורה, לדבר סרה על רבנים אחרים – אין מקומך בישיבתנו", אמר בצער, והוסיף כמה ממאמרי חז"ל בענין: "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף" (אבות ב, י). "לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים, וכל המבזה תלמיד חכם גדול עוונו מנשוא, ואין רפואה למכתו" (שבת קיט:), ה' ירחם.
כל בחורי הישיבה הכירו את רבם, שהיה מאוד זהיר בדיבורו ולא דיבר הרבה, אך כשהיה מוציא דבר מפיו היה עומד מאחוריו בכל תוקף. יצא התלמיד בבושת פנים מלפני הרב וניגש לחדרו לארוז את חפציו.
לאחר כמה דקות ביקש הרב לקרוא לאותו תלמיד שיבוא אליו למשרדו. הבחור ניגש לרב בכניעה ובבושת פנים, והרב אמר לו:
"איני יכול לשלוח אותך לביתך לפני שתבקש סליחה מראש ישיבת העולים החדשים על שביזית אותו לפני כולם. אך יודע אני שאינך מסוגל לעשות זאת בעצמך, לכן אני מוכן ללכת אתך יד ביד עד לביתו של ראש הישיבה כדי תבקש ממנו את סליחתך.
"אמנם זה לא יעזור לך להישאר בישיבה", המשיך הרב, "אך אני מוכן לעשות עמך חסד וללכת אתך לראש הישיבה כדי שתבקש סליחה על העוון החמור שעשית".
אותו בחור ניסה להתחמק אך לא היתה לו ברירה, הרב תפס בידו והם הלכו יד ביד לביתו של ראש הישיבה. כשהגיעו לשם ביקש התלמיד את סליחתו ואמר שהוא מתחרט חרטה גמורה על אשר דיבר.
בדרך חזרתם לישיבה אמר רבי מיכל יהודה זצ"ל לבחור, שהואיל ועשה מעשה כה נועז והסכים לבקש סליחה מראש הישיבה, יש לו את הזכות להמשיך להישאר בישיבה בתנאי שדבר זה לא יחזור על עצמו לעולם.
הבחור חזר לישיבה, גדל בתורה וביראת שמים והפך להיות אברך מסולא בפז. כיום הוא משמש כראש כולל, ובניו תלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שתולים בבית ה' בחצרות אלוקינו יפריחו.
כך היתה דרכו של רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זצ"ל לחנך ולהדריך בחכמה ובסבלנות.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')