"מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" (במדבר כ"ב, י"ח)
ישנו הידור מיוחד בנתינת צדקה, מכסף שהוא בוודאי כשר. כך סיפר אחד מתלמידי מרן:
"בהיותי בחור, נהגתי פעמים רבות ללוות את רבינו בצהרים, בדרכו מהישיבה לביתו. מאחר שכידוע, הוא נוהג ללכת כשראשו כפוף למטה ועיניו בארץ, הזדמנו לו בדרך קבע מציאות רבות. פה עט, שם עפרון או שעון… בכל פעם שהבחין במציאה היה נעצר, ואני הזדרזתי להרימה, כדין זקן ואינה לפי כבודו.
"באחד הימים הבחין בדרך בעשרה שקלים, הוא הזדרז להרימם בעצמו וייעד אותם לצדקה. שאלתיו בדרך צחות: 'לא מגיע לי פעם אחת להרוויח?'…
"הוא השיב: 'זה הכסף הכשר ביותר. זו פרנסה שנשלחת לאדם משמים, ולכן כדאי להדר ולתת ממנו צדקה'. אחר הוסיף לבאר את דבריו: 'כל כסף שמקבלים על עבודה – יש בו חשש גזל, שמא העבודה לא היתה מושלמת, מלבד דמי שידוך ומציאה. בהם אין שום חשש, שכן תשלום השידוך אינו על עבודה אלא על התוצאה, וכסף המציאה אף הוא אינו שכר, אלא שהתורה קבעה כי ניתן לקחתו. מה שנהגו לתת צדקה, אין זה מחמת חשש שאולי אין לקחת אותו. אלא אדרבה – דווקא מכיוון שזהו ודאי כסף כשר, כדאי לקיים בו מצוה בהידור!'.
"הוא המשיך וסיפר: 'הרב שך זצ"ל שח לי, כי בפדיון הבן של נכדו, רכש חתנו, רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, את מטבעות הפדיון אצל ה'חזון איש'. ה'חזון איש' הורה לו, שלאחר הפדיון יקנה אותן בחזרה מהכהן וישיבן לו, אך מראש לא יאמר לכהן שזו מתנה על מנת להחזיר. מיד לאחר הפדיון היתה צפיפות גדולה בבית, והרב ברגמן לא הצליח למצוא את הכהן, רבי אברהם מרדכי כהן, אביו של הגאון רבי אהרן כהן מחברון. רק כשהתיישבו לסעודה, הבחין בו כשהוא נכנס מבעד לפתח הבית.
"הרב ברגמן הזדרז לגשת אליו, ולבקש ממנו לקנות את מעות הפדיון, אך רבי אברהם מרדכי הביט בו בצער ואמר: 'חבל שלא אמרת לי מראש שתרצה לקנותן, כבר הלכתי לביתי וחילקתי אותן לקופות צדקה'. 'מה הענין לתת אותן לצדקה, ומדוע כל כך מהר?'- הקשה הרב ברגמן.
"השיב הכהן: 'כסף פדיון הוא ודאי כסף כשר, ולכן כדאי להשתמש בו לצדקה!'. כשחזר הרב ברגמן וסיפר ל'חזון איש' את הסיבה להפסד המטבעות, הגיב ואמר: 'כך היא הנהגת א ערכלעכער איד!'".
הלוואה במתנה גמורה
סיפר רבי ליפא ישראלזון שליט"א:
יהודי שהסתבך בחובות לווה מרבינו מאה אלף שקל. במשך זמן רב נשאר חייב לו ולא פרע את חובו.
אחרי תקופה ארוכה השיג את הסכום הנדרש, ובא לרבינו להשיב לו את כספו. רבינו דחה אותו באומרו: "לא! נתתי את הכסף לצדקה ואינך צריך לשלם לי מאומה!".
הלה נבהל. מאה אלף שקל זה הרבה כסף! הרגיש מאוד לא נעים והתחנן לפני רבינו שייקח ממנו לכל הפחות חלק מהסכום.
רבינו בשלו: "אינני צריך את הכסף הזה. פעם הוא היה שלי, אבל אתה היית נצרך ונתתי לך אותו בתורת צדקה, נתינה גמורה!". ההוא מתחנן: "משהו, לפחות עשרת אלפים שקל…"
אמר רבינו: "טוב, אם אתה רוצה אקח משהו, אבל דע לך שמה שאתה נותן זו מתנה, לשם ההרגשה הטובה שלך, ואם רצונך – יכול אתה באותה מידה לתת את הכסף הזה לצדקה. לי אינך חייב שום דבר!".
כלב טוב
מעשה היה במשולח של אחד ממוסדות התורה, שרצה לצאת לחו"ל לאסוף תרומות, וניגש לרבינו לקבל חוות דעתו. רבינו נתן לו ברכת הדרך, אך התנה עמו שני תנאים: ראשית – שכל תרומה שיתרמו לו – יתן תודה לנותן, גם אם הסכום מזערי, ושנית – שבכל יום ילמד גמרא.
הסכים הלה לתנאים ויצא לדרכו לחו"ל.
פעם נקש על דלת של עשיר ובקש את תרומתו. העשיר אמר לו שימתין למטה, ונתן לו בפי הכלב מעטפה עם כסף. הלה נרתע למראהו המפחיד של הכלב, אך התעשת, התגבר על פחדו ולקח את הכסף. תוך כדי כך נזכר שעליו לעלות למעלה לומר תודה לנדיב.
עלה ונתן לו תודה, ואמר לו: "יש לך כלב טוב, שהוא נתן לי את המעטפה…".
הנדיב חייך ואמר: "מנין לך שיש מושג של כלב טוב?"
פתח לו האיש את הגמרא (בבא קמא טו ע"א) והקריא לפניו: "אמר רבי אלעזר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", מכאן שיש כלב טוב. שמח הנדיב כמוצא שלל רב, ובקש עמו לבוא לחמיו שגר בקרבת מקום, להראות לו את הגמרא הזאת. בתחילה סרב המשולח, אך לאחר שהפציר בו הסכים ובא עמו, וסיפר לו שחמיו לא מדבר עמו במשך ארבע עשרה שנה, משום שהוא מגדל כלב. כך השלימו בינהם, וכל אחד נתן לו עשרים וחמישה אלף דולר עבור המוסדות…
כשהוא שמח משליחותו שהוכתרה בהצלחה, חזר לארץ ובא להודות לרבינו. הוא אמר לו שבזכות מה שיעץ לו לומר 'תודה רבה', הרוויח חמישים אלף דולר. ענה לו רבינו ואמר: "לא בזכות עצתי שתאמר 'תודה' הרווחת את הסכום הנ"ל, אלא בזכות שלמדת גמרא, וכך ידעת שלא מגדלים כלב רע!"…
המיליון שגרר מיליון
לרוב, קבלת תרומה בסך גבוה במיוחד, יוצרת בקרב המקבלים כבוד גדול כלפי התורם. הם חוששים מפני כל אמירה ותגובה שלא תמצא חן בעיניו, ואולי חלילה תגרום לו למשוך את תרומתו ולהתחרט עליה.
רבינו, אשר לא חת מפני איש, לא נרתע מאמירת דעתו בצורה חד משמעית, שאינה משתמעת לשני פנים, גם כאשר עמדו על הפרק תרומות של סכומים עצומים.
כך למשל, סיפר רבי מרדכי בלוי שליט"א, כי באחד הימים הובא לפניו נדיב, שתרם סכום של מיליון דולר עבור אחזקת תורה, ומלויו בקשו שהרב יברכו. פנה רבינו אל הנדיב ושאלו: "האם סבור אתה שלתרום מיליון דולר זו מצוה?".
המלווים, שכלל לא ציפו לשאלה מעין זו, נבוכו. אחדים מהם ניסו לומר: "בוודאי זו מצוה, וכי יעלה על הדעת שאין זו מצוה לתרום תרומה גדולה כזו עבור תורה?".
"רוצה אני ראיה שזו מצוה!" – הגיב רבינו לדבריהם.
שתקו הנוכחים, ואז התחייך רבינו ואמר: "המשנה אומרת 'מצוה גוררת מצוה'. אם אכן התרומה שתרמת נחשבת למצוה, הבה ונראה אם היא תגרור בעקבותיה עוד מצוה, ואתה תסכים להתחייב לתת עוד מיליון… אם תסכים, ניווכח שאכן זו מצוה"…
העשיר נהנה, התחייב על מיליון נוסף – וזכה לברכה חמה מרבינו.
בהזדמנות אחרת התקשר יהודי אמריקני מארצות הברית, וסיפר שהוא עומד לפני משפט, שאם יצא בו חייב, יאלץ לשלם עשרים מיליון דולר. הוא בקש ברכה להצלחה, תוך התחייבות לתת לצרכי אחזקת תורה חצי מיליון דולר.
אמר רבינו: "חצי מיליון זה לא רציני. אם אתה רוצה שותפות עם הקדוש ברוך הוא, עליך לתת לכל הפחות מיליון!"…
(מתוך 'ומתוק האור' הר' שלמה לווינשטיין – 'מפניני הגראי"ל שטיינמן')